שְׁמוּאֵל א׳ כ׳ · ב׳

וַאֲמַר לֵיהּ חַס לָא תְמוּת הָא לָא יַעְבֵּיד אַבָּא פִּתְגַם רַב אוֹ פִּתְגַם זְעֵיר וְלָא יְחַוֵי לִי וּמָא דֵין כַסֵי אַבָּא מִנִי יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לֵית דָא קַיָמָא:

חלילה. חולין הוא לאבי לעבור על השבועה אשר נשבע לבל ימיתך, וחשב יונתן שכל מה שעשה אביו לא היתה מדעת שלימה, כי אם מרוח רעה הבאה עליו:

ומדוע יסתיר. אם דרכו לגלות לפני מצפון לבו, מדוע יסתיר הדבר הזה, אם כן בודאי אין זאת אמת:

ומדוע יסתיר אבי ממני את הדבר הזה אין זאת. יתכן שכבר חשב יהונתן שמה שהיה שאול רודף דוד להרגו לא יהיה כי אם בסבת הרוח הרעה שהיתה מבעתת אותו אך בהיות שאול בדעתו השלם לא היתה כונתו להרע לדוד כי כבר נשבע לו באלהים כאמרו חי ה' אם יומת: