וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכׇל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃

וָאֱנַשׁ לָא אַפְסִיק לָךְ מִן מַדְבְּחִי לְחַשָׁכָא יַת עֵינָךְ וּלְאַפָּחָא יַת נַפְשָׁךְ וְכָל סַגְיוֹת בֵּיתָךְ יְמוּתוּן עוּלֵימִין:

ואיש לא אכרית. מכל וכל מבלי לעבוד מי מהם על המזבח, אלא ישמשו במזבח ויראו ברעתם, להיות להם כליון עינים ודאבון נפש (ועם שאמר לעלי בלשון נוכח ויחידי, על הזרע ידבר, היות כי זרע האדם יחשב כהוא עצמו):

וכל מרבית. כל גדולי ביתך ימותו אנשים, לא זקנים ולא קטנים, כי אם בחורים, שאבלותם מרובה:

לכלות. המצפה לדבר ואינו בא, קרוי כליון עינים בלשון מקרא:

ולאדיב. הוא הפוך, כמו ולדאיב, והוא מענין צער ותוגה, כמו (שם כח סה): ודאבון נפש:

מרבית. ענין גדול, כמו (איכה ב כב): אשר טפחתי ורביתי:

ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי. כדי שיראו ברעתם בהיותם תחת כהן מושל עליהם תחת אשר היתה להם הממשלה לולי זה החטא ולזאת הסבה לא ימותו בניך בעודם קטנים אבל ימותו בהיותם אנשים בדרך שיראו שפלותם ודלותם בעבודת הכהונה: