וַיָּ֣רׇץ דָּ֠וִ֠ד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּ֠וֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרׇת־בָּ֖הּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ׃

וּרְהַט דָוִד וְקָם עַל פְּלִשְׁתָּאָה וּנְסִיב יַת חַרְבֵּיהּ וְשַׁלְפָא מִנְדָנָהּ וְקַטְלֵיהּ וּפְסַק בֵּיהּ יַת רֵישֵׁיהּ וַחֲזוֹ פְּלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי מִית גִבַּרְהוֹן וְאַפִּיכוּ:

אל הפלשתי. סמוך לו, כי בעת קלעו באבן, עמד ממרחק:

את חרבו. של הפלשתי:

וימותתהו. וכבר המיתו בהקלע, ועתה כרת ראשו בחרבו:

וישלפה. הוציאה, כמו (שופטים ח כ): ולא שלף הנער חרבו:

מתערה. הוא תיק החרב, כמו (יחזקאל כא לה): השב אל תערה: