וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ׃

וַאֲמַר דָוִד לִפְלִשְׁתָּאָה אַתְּ אָתֵי עָלַי בְּחַרְבָּא וּבְמוּרְנִיתָא וּבְרוֹמְחָא וַאֲנָא אָתֵי עֲלָךְ בִּשְׁמָא דַייָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְסִדְרֵי יִשְׂרָאֵל דַחֲסַדְתָּא:

בא אלי בחרב. רצה לומר: כל בטחונך בחרב וכו׳:

בשם ה׳. במבטח שם ה׳:

אשר חרפת. חוזר הוא על מערכות ישראל:

בחרב ובחנית ובכידון. זה הכידון איננו הכידון שזכר שהיה בין כתפיו אבל הוא דומה לחנית כאמרו לא בחרב ובחנית והנה הראה דוד בדבריו עם הפלשתי כי בטחונו בש"י לבד לא בגבורתו: