וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל׃ {ס}

וַאֲמַר שְׁמוּאֵל כְּמָא דְאִתְכְּלַת נְשַׁיָא חַרְבָּךְ כֵּן תִּתְכַּל מִנְשַׁיָא אִמָךְ וּפָשַׁח שְׁמוּאֵל יַת אֲגָג קֳדָם יְיָ בְּגִלְגָלָא:

כאשר שכלה. כשהרגת האנשים עם בניהם, היו הנשים שכולות מבעליהן ומבניהן:

מנשים. מעין הנשים ההן ודומה להן תהיה אמך, שכולה ממך:

שכלה. מי שבניו מתים, קרוי שכול, כמו (בראשית כז מה): למה אשכל:

וישסף. תרגומו ופשח, והוא הבקיעה לשנים, כמו (איכה ג יא): ויפשחני ובדברי רבותינו ז״ל (בבא בתרא נד א): מאן דפשח דקלא:

וישסף שמואל את אגג. ר"ל שחלקו בחרבו כאילו היה בוקע עצים למלאת מצות הש"י והנה היה בזה תועלת לתת יראה לנשארים שלא ילחמו עם ישראל: