שְׁמוּאֵל א׳ י״ד · מ״ה

וַאֲמַר עַמָא לְשָׁאוּל הַיוֹנָתָן יִתְקְטֵיל דִי עֲבַד פּוּרְקָנָא רַבָּא הָדֵין בְּיִשְׂרָאֵל חָס קַיָם הוּא יְיָ אִם יִפּוֹל מִסְעַר רֵישֵׁיהּ לְאַרְעָא אֲרֵי קֳדָם יְיָ גְלֵי דִבְשָׁלוּ עֲבַד יוֹמָא דֵין וּפְרָקוּ עַמָא יַת יוֹנָתָן וְלָא מִית:

היונתן ימות. וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה:

חלילה. חולין וגנאי הוא להמיתו:

אם יפול משערת וכו׳. הוא ענין גוזמא ומליצה, כדרך שהבריות אומרים, ורצה לומר: שלא יעשה לו מאומה רע:

כי עם אלהים. רצה לומר: היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה:

ויפדו העם. בהדברים האלה פדאוהו מן המיתה, ולא הומת: