וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃

וְחַנָה הִיא מְצַלְיָא בְּלִבָּהּ לְחוֹד סִפְוָתָהָא נַיְידָן וְקָלָהּ לָא מִשְׁתְּמָע וְחָשְׁבָהּ עֵלִי כְּאִתְּתָא רַוְיָא:

וחנה. אבל חנה היתה מדברת על לבה, רוצה לומר: בלחש, כאלו מדברת אל לבה, ולא היה נשמע לעלי:

ויחשבה עלי לשכורה. כי כן דרך השכור לנענע בשפתיו, ואין אומר ואין דברים:

על לבה. כמו אל לבה:

נעות. מלשון נע ונד:

ויחשבה. חשב אותה: