דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַעֲרֻג֖וֹת הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ. צִוָּה לָנוּ לִבְנוֹת הֵיכָלוֹ וְיִהְיֶה שָׁם עִמָּנוּ:

לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם. מְקוֹם מִקְטַר הַקְּטֹרֶת:

לִרְעוֹת בַּגַּנִּים. וְעוֹד יָרַד לִרְעוֹת צֹאנוֹ בַּגַּנִּים אֲשֶׁר נָפוֹצוּ שָׁם אוֹתָם שֶׁלֹּא עָלוּ מִן הַגּוֹלָה מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת:

וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. שׁוֹמֵעַ וּמַקְשִׁיב נִדְבָּרִים בְּתוֹרָתוֹ לִלְקֹט זְכֻיּוֹתֵיהֶן וּלְכָתְבָם בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' וגו'". וּמַה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְבַקְּשׁוֹ עִמָּנוּ וְלִבְנוֹת עִמָּנוּ, "אֲנִי לְדוֹדִי" וְלֹא אַתֶּם לוֹ, וְלֹא תִבְנוּ עִמָּנוּ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ". וְאוֹמֵר "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם":

הפעם הב'דודי ירד לגנו. כמשמעו:

הפעם הג'ירד לגנו. עלה למרום להיות עם הצדיקים שהם משרתיו למעלה:

דודי ירד לגנו. כאילו משיבה לומר דרכו ללכת בגנים, ובודאי ירד שם אל בין ערוגות הבושם לרעות ולטייל בגנים, וללקוט שושנים להביאם לי תשורה והנמשל הוא אשר תשיב אמריה מעולם דרכו להשרות שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להקשיב רנה של תורה ותפלה לקבלם ברצון, להיות שמורים אצלו לשלם מהם שכר טוב. וכאומרת הנה בעסק התורה והתפלה אפתנו לשוב אלי:

לרעות. מלשון מרעה:

משל:דודי. בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו, אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר"ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה. כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו:

מליצה:דודי. בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו, והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה, רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים כמ"ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב"ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח. לרעות בגנים, ר"ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה, פי' שע"י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש, אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו. ומה יפה דרשו חז"ל פסוק זה על מיתת הצדיקים:

דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים:

אמרה שדודה ירד לעבודת גנו להוציא הבושם אשר בו בכח אל הפועל והם המושכלות ולזה ישתדל לרעות בגנים האחרים ללקוט שושנים מהם והוא מה שיקנה אותו מן המוחשים בזה הדרוש אשר ישתדל עתה בהשגתו ר״ל המניע הראשון באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר ולזה יצטרך שיעזר על זה מכחות הנפש בכללם וישתדלו בכל עוז שלא ימנעהו מפעולתו: