מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימְר֖וֹת עָשָׁ֑ן מְקֻטֶּ֤רֶת מֹר֙ וּלְבוֹנָ֔ה מִכֹּ֖ל אַבְקַ֥ת רוֹכֵֽל׃

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר. כְּשֶׁהָיִיתִי מְהַלֶּכֶת בַּמִּדְבָּר וְהָיָה עַמּוּד הָאֵשׁ וְהֶעָנָן הוֹלְכִים לְפָנַי וְהוֹרְגִים נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְשׂוֹרְפִין הַקּוֹצִים וְהַבַּרְקָנִים לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ מִישׁוֹר, וְהָיָה הֶעָנָן וְהֶעָשָׁן וְרוֹאִין אוֹתָן הָאֻמּוֹת וּמַתְמִיהוֹת עַל גְּדֻלָּתִי, וְאוֹמְרוֹת: "מִי זֹאת"? כְּלוֹמַר, כַּמָּה גְדוֹלָה הִיא זֹאת הָעוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וגו':

כְּתִימְרוֹת עָשָׁן. גָּבֹהַּ וְזָקוּף כְּתָמָר:

מְקֻטֶּרֶת מֹר. עַל שֵׁם עֲנַן הַקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה מִתַּמֵּר מֵעַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי:

רוֹכֵל. בַּשָׂם הַמּוֹכֵר כָּל מִינֵי בְשָׂמִים:

אַבְקַת. עַל שֵׁם שֶׁכּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ וְשׁוֹחֲקִין הָדֵק כְּאָבָק:

הפעם הא'כתמרות. [כמו עמודים] כמו תימורות ואולי נקרא(ו) כן בעבור [שהם דומות ל]גבהות אילני התמרים:

אבקת. בשמים שחוקים כאבק:

רוכל. סוחר כמו המה רוכליך:

הפעם הג'מי זאת עולה מן המדבר. כשנכנסה לארץ הלך שמעה בכל העולם וזהו המור והלבונה וכאלו היא כמו מטתו שלשלמה שכל מיני בושם יש בה:

מי זאת עולה. עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות הידעתן מי היא זאת שעלתה מן המדבר, ומרוב זהרה היתה נראית למרחוק, כמו תימרות עשן אשר נראה למרחוק וריחה הטוב היה נודף כאילו היתה מקוטרת במור ולבונה, ומכל בשמים השחוקים המצויים אצל הרוכל המעלים ריח ערב ומעולה. וכאומרת הלא אני היא העולה ואין אחרת. והנמשל הוא לומר הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועמי המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בושם:

כתמרות. מלשון אילן תמר, ורוצה לומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר וכן ותמרות עשן (יואל ג ג):

מקטרת. הבערת הבשמים להריח קרוי קטרת בלשון מקרא:

מור ולבונה. שמות מיני בושם:

אבקת. רוצה לומר בשמים השחוקים דק דק כאבק וכן יקרא עפר הדק. כמו יסכך אבקם (יחזקאל כו י):

רוכל. כן יקרא מוכר הבושם כמו הצורפים והרוכלים (נחמיה ג לב):

משל:מי זאת וכו' הנה מטתו וכו' [דבר המשורר] עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה, וז"ש מי זאת עולה מן המדבר והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה, ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר? (ומ"ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מן דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ"ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו'), ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד עד עברה בלא עיכוב:

מליצה:מי זאת שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה ר"ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר ר"ל חוץ לגויה בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרת החומר והגשם (כתימרות עשן ר"ל כמו שהעשן בא ע"י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד ע"י יסוד האש המפריד בין המורכבים ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה כן ע"י האש האלהי ושלהבת אהבת ה' שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה: והיא מקטרת מר ולבונה ר"ל כי הקיטור בא ע"י החלקים המריחים הנפרדים מן הגשם המורח ע"י יסוד האש [שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים] כאילו ע"י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה. והנה כבר בארנו (א' י"ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המריח והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית והלבונה היא חלקים המריחים בעצי לבונה והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת ר"ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע"י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים עד שגם הם שבו אל הקדושה גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם שכולם הזדככו לריח טוב והיה קודש ורוחנית והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא:

מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל:

אחר שהגיע להם שלמות המדות ושלמות הבחינה בין האמת והשקר החל לזכור בכאן השלם השכל בחכמות הלמודיות כי הם קודמות בסדר לשאר החכמות כמו שבארנו בפתיחתינו. והיה זה ממנו עד אמרו עד שיפוח היום וגו׳. וזה מסכים לכל אחד מהביאורים אשר בארנו בפרשה הקודמת. והתחיל ואמר להורות על שלמות ההשגה אשר תהיה בלמודיות. מי זאת עולה מן המדבר והוא המקום אשר לא יעבד בו לפי שלא יצטרך השתדלות רב בהגעת אלו ההקדמות הראשונות בהם. ואמר שהוא עולה ביושר כתימרות עשן לפי שבזו החכמה לבד ימצא ברובה הסדר בעיונה הולך ביושר מהקודם אל המאוחר. ולזה ימצאו ברובה המופתים המוחלטים. ואולם בזולתה מן החכמות לא ימצאו המופתים המוחלטים כי אם מעט. ואמר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל לפי שבזאת החכמה מה שיקרב מאד אל החכמה הטבעית והיא חכמת הככבים והיא ג״כ מיישרת לחכמת האלהות הישרה נפלאה כבר התבאר זה בראשון מספר המגישטי: