יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּֽי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃ {ס}

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. זֶה נֶאֱמַר עַל אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁרָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם וְהִשִׂיגָם חוֹנִים עַל הַיָּם, וְאֵין מָקוֹם לָנוּס לִפְנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּם, וְלֹא לְהִפָּנוֹת מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת. לְמָה הָיוּ דוֹמִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? לְיוֹנָה שֶׁבּוֹרַחַת מִפְּנֵי הַנֵּץ וְנִכְנְסָה בִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים, וְהָיָה הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁף בָּהּ. תִּכָּנֵס לִפְנִים, הֲרֵי הַנָּחָשׁ, תֵּצֵא לַחוּץ, הֲרֵי הַנֵּץ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ", אֶת כִּשְׁרוֹן פְּעֻלָּתֵךְ, לְמִי אַתְּ פּוֹנָה בְּעֵת צָרָה:

הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ. "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'":

בְּחַגְוֵי. בִּנְקִיקֵי, וְהוּא לְשׁוֹן שֶׁבֶר, וְדוֹמֶה לוֹ "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ". "וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא". וּכְשֶׁהֵן רַבִּים, קוֹרֵא לָהֶן חַגְוֵי, וְכֵן: קָצָה קַצְוֵי, וְכֵן "וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם":

הַמַּדְרֵגָה. אישקלוי"ש בְּלַעַ"ז. כְּשֶׁעוֹשִׂין חָרִיץ סְבִיבוֹת הַמִּגְדָלִים וְשׁוֹפְכִים הֶעָפָר לְמַעְלָה לְהַגְבִּיהַּ הַתֵּל סָבִיב, עוֹשִׂין אוֹתוֹ מַדְרֵגוֹת מַדְרֵגוֹת זוּ לְמַעְלָה מִזּוּ:

בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. פְּעָמִים שֶׁיֵשׁ בָּהֶן חוֹרִים וְנִכְנָסִים שָׁם שְׁרָצִים וְעוֹפוֹת:

הפעם הא'בחגוי. מן חוג הארץ [והוא הפוך או הם ב׳ שרשים וטעם] מקום גבוה והוא כמו שוכני בחגוי (ה)סלע:

המדרגה. בדמות סולם אבנים זו על זו כמו ונפלו המדרגות:

ערב. נעים ונוח ושנתי ערבה לי:

[נאוה. כמו תאוה לעינים:]

הפעם הג'יונתי. ענתה השכינה אחר צאת ישראל ממצרי׳ דמיתיך בלכתך אחרי במדבר ליונה בסתר המדרגה שהם העננים:

הראיני את מראיך. זהו ויאמינו בי״י:

השמיעיני את קולך. אז ישיר משה:

יונתי בחגוי הסלע. עודה מספרת החיבה שהראה לה החשוק מאז, ואמרה הנה כשהלכתי אחריו אמר לי אתה שמובטחני בך שלא תמיר אותי באחר, כדרך שאין היונה ממירה בן זוגה, בבקשה ממך כשנהיה בדרך במקום מוצנע בבקועי הסלע או במקום נסתר שבין המדרגות, שם הראי לי את מראיך, ושם השמיעי לי את קולך לדבר בי דברי חשק ואהבה כי קולך ערב ומראך נאוה. ולזה אתאוה להקשיב קולך ולהשביע עיני ממראך. והנמשל הוא שאמר ברוך הוא לישראל הנה במדבר מול הר סיני, שם תתראה לפני, ושם אקשיב מאמרך שתשיבי לאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע:

בחגוי. ענין בקוע וחריץ כמו שוכני בחגוי סלע (עובדיה א ג):

המדרגה. ענין מעלות כמו ונפלו המדרגות (יחזקאל לח כ):

ערב. ענין מתיקות ונעימות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג ד):

נאוה. נאה ויפה:

משל:יונתי [רואה הוא כי הרעיה לא תוכל עתה להתרחק מן העיר, כי לא יצאה עמו אל המדבר רק אל הכרמים] ממשיל אותה ליונה החבואה בימי הסתיו בחגוי הסלע, וגם אין משוררת אז בקולה כי היא בסתר המדרגה, כאילו מחבאת גופה לבל יתראה וקולה לבל ישמע, מבקש הראיני את מראיך והשמיעני קול שירתך, ומפרש כי קולך ערב. ר"ל אם לא תצאי אל המדבר עכ"פ צאי מן המחבא למען אראך ואשמע קולך:

מליצה:יונתי. כבר בארנו במבוא המחברת שהדבור הזה לא היה נבואה גמורה במראה ובחזיון רק הערה נבואיית והנפש לא התפשטה אז מן הגוף לגמרי וע"ז ממשיל אותה ליונה החבואה בחגוי הסלע כי נשארה מלובשת בגופה. והנה הדבור שדבר ה' אז אל שלמה הוא הבית אשר אתה בונה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם וכו'. והיה הבדל בינו ובין הדבור הראשון שדבר אליו בחלום הלילה בגבעון שאז בקש שלמה את החכמה ונתן לו חכמה ולב מבין ובדבור הזה הזהירו על שמירת המצות, לפ"ז בדבור הראשון השפיע עליו שפע חכמה ותבונה על שכלו העיוני ובדבור הזה השפיע עליו שפע יראת ה' ואהבתו על שכלו המעשי. וידוע ששכל העיוני והמעשי הם צריכים זל"ז כמ"ש אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה כי החכמה קודם אל היראה קדימת הסבה כי לא עם הארץ חסיד וצריך שיקדים בשכלו העיוני לדעת את מי הוא ירא ואת החקים אשר יעשה האדם וחי בהם. אמנם היראה קודמת אל החכמה קדימת התכלית אל האמצעיים כי תכלית החכמה היא יראת ה' כמ"ש תכלית חכמה תשובה ומע"ט. ואחר שבדבור הראשון השפיע עליו חכמה ודעת בא בדבור זה להזהירו על יראת ה' ועשות מצותיו שהיא התכלית. והנה מראה הנפש הוא השכל העיוני וקולה הוא השכל המעשי. רצוני שמראה הנפש שזה מורה על עצמותה הנה עצמות הנפש היא ההשכלה שכן נקראת בפי החכמה נפש השכליית. וא"כ ע"י השכל העיוני תראה הנפש את מראה והשכל העיוני הוא ישפוט על הדברים כמו שהם נמצאים להכיר בין האמת והשקר אמנם השכל המעשי הוא ישפוט על הדברים כמו שהם ראוים להיות מה יעשה ומה לא יעשה להכיר בין טוב לרע, וזה קול הנפש כי בזה תשמיע קולה אל כל כחות הגויה לצוות אותה ולהזהירם על הטוב והרע על המצוה ועל העבירה, שע"י הקול יגלה האדם את רצונו וע"י המראה יגלה את עצמותו מה הוא, אמר ה' אל נפש שלמה הנה את כלואה בחגוי הסלע מסתרת את מראיך ובסתר המדרגה בלתי משמעת את קולך הראיני את מראיך ע"י שתשכיל בשכל העיוני אשר כבר השפיע ה' עליך חכמה בדבור הראשון וגם השמיעני את קולך ע"י שתצוה אל כחות גופך לשמור מצות ה' וחקותיו בשכל המעשי שזה הזהירו בדבור הזה ולכן הקדים הראיני את מראיך שהוא קודם בזמן אולם כאשר פירש חשיבותם הקדים כי קולך ערב, כי היראה קודמת אל החכמה בחשיבות כי היא התכלית:

יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה:

קראה יונתי לפי שהיונה יש לה סגולה משאר הבעלי חיים שלא תזדווג כי אם אל הזכר אשר נולד עמה. וכן זאת החשוקה להיות עתה כל השתדלותה לעבודתו לא תטה ממנו כלל. ולהיות עתה ג״כ יותר מוכנת להזדווג עמו. והנה זה הפסוק הוא נאות מאד לפי המשל ולפי הנמשל. ואולם האותותו לפי המשל הוא כי ממנהג החושקים הוא להתחבר יחד במקומות הנסתרים כמו חגוי סלע וסתר המדרגה ושם יחשוק ראשונה לראות מראיה ולשמוע קולה ואחר כן יתעורר להתחבר עמה. ובזה יאמר עתה מפני שלא נשלם ביניהם עדיין מה שישלם לו בו החבור שהוא יחשוק לראות מראיה ולשמוע קולה שם. ואולם האותותו לפי הנמשל הוא שהוא יאמר אליה שבמקומות הנעלמים יצטרך שתראה אליו מה שהושג אליה באמצעות החושים עד שיעשה מזה גזרה כוללת עם ההשגות. וזכר מזה המראים והקולות לבד לפי ששני אלו החושים הם מוכנים יותר אל העיון משאר החושים. וזה מעניינם מבואר. ולזה מי שנפקד ממנו אחד מאלו החושים או שניהם הוא מעט ההכנה מאד. ושאר החושים הם יותר מוכנים בהשתמש בצרכי הגוף: