הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצׇּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ׃

הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. עַכְשָׁיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ חוֹזֵר וּמְדַמֶּה אוֹתָהּ לְצֹאן הַחֲבִיבָה עַל הָרוֹעֶה. אוֹמֶרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְפָנָיו כְּאִשָּׁה לְבַעְלָהּ: "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה צֹאנְךָ בֵּין הַזְּאֵבִים הַלָּלוּ אֲשֶׁר הֵם בְּתוֹכָם, וְאֵיכָה תַּרְבִּיצֵם בַּצָּהֳרָיִם" בַּגָּלוּת הַזֶּה, שֶׁהִיא עֵת צָרָה לָהֶם כַּצָּהֳרַיִם שֶׁהִיא עֵת צָרָה לַצֹּאן"?

שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה. "וְאִם תּאמַר: "מָה אִכְפַּת לָךְ"? אֵין זֶה כְבוֹדְךָ שֶׁאֶהְיֶה כַאֲבֵלָה עוֹטָה עַל שָׂפָה, בּוֹכִיָּה עַל צֹאנִי":

עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. אֵצֶל עֶדְרֵי שְׁאָר הָרוֹעִים שֶׁהֵם רוֹעִים צֹאן כְּמוֹתְךָ, כְּלוֹמַר: בֵּין גְּדוּדֵי הָאֻמּוֹת הַסְּמוּכִים עַל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְיֵשׁ לָהֶם מְלָכִים וְשָׂרִים מַנְהִיגִים אוֹתָם:

הפעם הא'איכה תרעה. י״א [שענינו שאלת מקום כענין איכה הם] כטעם איפה:

שלמה. השי״ן (ב)מקום אשר כשי״ן שאתה מדבר עמי:

כעטיה. י״א מדלגת ואמ׳ כי כן ויעט העם וי״א נכלמת כמו על שפם יעטה והנכון בעיני שהוא מן ועוטך עטה כבגד יעטה:

הפעם הב'חזרה לדודה ואמרה לו הגידה לי אנה תרעה צאנך ואנה תרביצם ואני אשוב רועה ואפחד(ה) שאתערב עם עדרי חבריך הרועים:

הגידה לי וגו׳. כאילו תשלח אמריה אל החשוק ותאמר אליו אתה החשוק שנפשי אוהבת אותך, הגידה לי אנה תרעה את הצאן ואנה תרביצם בעת הצהרים, (כי אז היא העת להרביץ הצאן לנוח), וכאילו תאמר הודיעני מקומך ואבוא אני אליך לדעות עמך בצאן:

שלמה. אשר למה אהיה כמשוטת אנה ואנה על עדרי הרועים חבריך, לחפש עד אשר אמצאך והנמשל הוא שאמרה כנסת ישראל פתח לבי לדעת אמתותך ויכלתך, למען אהיה נמשכת אחריך ודבוקה בך, למה אהיה שוטטת כדעת חוקרת ונבוכה:

איכה. הוא כמו אנה וכן איכה הוא (מ״ב ו יב):

תרביץ. ענין השכיבה לנוח:

בצהרים. מלשון צוהר ואורה והוא חצי היום:

שלמה. אשר למה, השי״ן הוא במקום אשר:

כעטיה. ענין הפרחה ושטיפה כמו ותעט אל השלל (ש״א טו יט):

משל:הגידה, הרעיה מדברת אל דודה העומד אחר הקיר. [אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו מפני בנות ירושלים השומרות] מבקשת יודיע לה מקומו איה תמצאהו בעת תמצא ידה לברוח מהיכל המלך. וז"ש הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, ר"ל כי הרועה לפעמים ירעה את הצאן, ולפעמים ירבץ והוא בעת הצהרים שאינו יכול לרעות מפני תוקף השמש, אז ירבץ, ובעת הרעיה כ"א רועה לבדו במקום מיוחד, ועז"א איכה תרעה. ובעת הרביצה יתאספו כל הרועים אל מקום אחד שיש שם צל ושם ירביצו את הצאן לנוח מעט, ועז"א איכה תרביץ בצהרים על עדרי חבריך ר"ל אצל עדרי חבריך [ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה, הוא מאמר מוסגר ר"ל כי למה אהיה פה כעוטיה ומכוסה ומטורפת [מלשון עוטה מעיל או מלשון עיט על עוף הטורף] תחת יריעות שלמה וחדריו הלא אני למודה להיות חפשי על השרון ועל הררי בתר:

מליצה:הגידה הרעיה השמיימית מדברת אל דודה העליון העומד אחר כותליה. (אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו בדבוק נבואיי מפני כחות החומר המאפילים עליה) מבקשת יודיע לה מקומו. ר"ל ילמדהו איך ישכיל אמיתתו ע"י הדרישה והחיפוש בדרכי העיון והמחקר: והנה הרועה הגדול ב"ה לפעמים ירעה ולפעמים ירבץ. רצוני. שהנהגת ה' ורעייתו את הצאן רצה לומר צבאותיו ובריותיו וכל החיים יהיה בשני בחינות. לפעמים ינהגם הנהגה השגחיית שלא באמצעות הטבע והמזל ומנהיגים אחרים, רק ירעה צאן עמו בהשגחתו הפרטיית ויחלק שפע לכל א' כפי מחסורו וזה במשל שרועה את הצאן בעצמו, ולפעמים כשאין הדור זכאים ינהיגם ע"י הטבע והמזל ומשטרי שמים אשר גבל בששת ימי הבריאה. וזה ימליץ שאינו רועה רק מרביץ, שבעת הרביצה לא יקבלו הצאן מאת הרועה שפע וחיות ומזון חדש רק ינחם באופן שיתקיימו ע"י החיות ומזון שקבלו כבר, וכן בעת שליטת הטבע והמזלות לא יוסיף ה' שפע חדש רק ירביץ צאן הבריאה על אופן שלא יחסר מאתם החיות והשפע שגבל בעולמו בעת הבריאה. והרביצה הזאת תהיה בצהרים, ר"ל בעת שליטת המזלות ותוקף השמש אשר הוא ראש אל משטרי שמים וככבי אור ומזלות. והנה בעת הרעיה וההשגחה יראה וישגיח לבדו ואין זר אתו. אבל בעת הרביצה ירביץ על ואצל עדרי חבריו, כי אז נמצאו לו חברים רועים ועדריהם שהם הככבים והשרים העליונים המרביצים צאנם איש איש כפי פקודתו: והנה בקשה נפש שלמה להכיר ולמצוא את דודה ה' בשני מיני ההנהגות האלה (ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה הוא מאמר מוסגר, ר"ל למה אהיה מכוסה ומעוטפת במכסה הענן והערפל בין צללי הגויה שהיא בית שלמה הלא אני למודה להיות משכלת ויודעת ורבת פעלים):

הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך:

זה מאמר השכל ההיולאני אל השכל הפועל המשלים אותו והמוציא אל הפועל. והוא על דרך המשל על דרך ויאמר יי' אל השטן והדומה לו. ואמר זה כמתרעם שעם המונעים אשר לו לפי מה שזכר בפסוקים הקודמים הנה בכאן ג״כ מונעים אחרים ימנעוהו מהשלמות והוא שהוא לא ידע מה היא ההצלחה ולא ידע ג״כ הדרך אשר בה יגיע אל שלמותו והצלחתו. ולזה אמר הגידה לי מה הוא הדבר שאהבה נפשי רצוני וחשקי בו בטבע ר״ל ההצלחה כי זה בלתי ידוע לי בתחלת הענין. גם הגידה לי איכה תרעה נפשי רצוני איכה תקבל מזונה והוא המושכלות והכוונה בזה שיודיע הדרך אשר בה תגיע אל זה השלמות. איכה תרביץ בצהרים ר״ל איכה תנוח לגורלה שהוא תכלית האור המיוחס לה כמו שבצהרים יהיה אור השמש בגבורתו. והכוונה בזה שעם השגתה המושכלות והוא מה שיושכל מאלו הדברים תחלה הנה בכאן השגה היא הולכת מהלך השלמות מאלו המושכלות כאלו תאמר חכמת האלהות ובאופן ההשגח' בה מהספק ומהמבוכה ולזה אמרה שיודיעה איך יהיה זה. או יהיה הרצון באמרו איכה תרעה איכה תנהיג שאר כחות הנפש כי השכל הוא הרועה שאר כחות הנפש ומנהיגם. או ירצה לו נתנה זאת הממשלה בשרש הבריאה. והוא מבואר שזאת ההנהגה המתוקנת ר״ל הנהגת השכל שאר כחות הנפש לפי מה שראוי היא הצעה להגיע האדם אל שלמותו האחרון. ויהיה לפי זה הביאור הרצון באמרו איכה תרביץ בצהרים שיודיעה הדרך אשר בה תגיע אל ההצלחה כי זה נעלם בתחלת הענין כמו שקדם. שלמה אהיה כעוטיה ר״ל כגולה על דרך ועוטך עטה או כמתכסה על דרך ועל שפם יעטה כמי שיש לו בושת וצער שהוא מכסה פניו. ורצה באמרו חבריך שאר הכחות הפועלים לא שהם שוים אליו אלא שיחסם אל בנות ירושלים כיחס השכל הפועל אל השכל ההיולאני ומזה הצד קראם חבריו. מצורף לזה שאי אפשר הגעת האדם אל שלמותו אם לא יהיו כל אלו הכחות חברים לשכל ר״ל שיכונו כלם הגעת השלמות ותהיינה פעולותיהם במה שיישיר אל זה השלמות לבד. והכוונה בזה למה אהיה מנהגת עדרי חבריך רצוני למה אהיה מתעסקת בפעולות המיוחסות אל הכחות ההם אשר הם בלתי מיוחסות לי וימנעו פעולותי המיוחסות לי אשר הם השלמות האמתי. וזה שאם לא אדע התכלית המכוון בי ולא הדרך אשר יובילני אליו לא יתכן שאשתדל בשלמותי ותהיינה פעולותי כלם במנהג עדרי חבריך עם מה שהם מושכים אל פעולותיהם כאמרה שמוני נוטרה את הכרמים: