מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃ {פ}

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה. אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִשְּׁלוּחֶיךָ רֶמֶז שֶׁאָמַרְתָּ לְמָשְׁכֵנִי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי, "אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה" לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה:

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו. וְגַם הַיּוֹם הַזֶּה, עוֹדֶנָּה לִי גִילָה וְשִׂמְחָה אֲשֶׁר נִדְבַּקְתִּי בָךְ:

נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ. גַּם הַיּוֹם בְּאַלְמְנוּת חַיּוּת, תָּמִיד אַזְכִּיר דּוֹדֶיךָ הָרִאשׁוֹנִים מִכָּל מִשְׁתֵּה עֹנֶג וְשִׂמְחָה:

מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. אַהֲבָה עַזָּה, אַהֲבַת מִישׁוֹר בְּלִי עֲקִיבָה וּרְכָסִים (לְשׁוֹן פָּסוּק "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה"). אֲשֶׁר 'אֲהֵבוּךָ' אֲנִי וַאֲבוֹתַי בְּאוֹתָן הַיָּמִים. זֶהוּ פְשׁוּטוֹ לְפִי עִנְיָנוֹ. וּלְפִי דֻגְמָתוֹ, הֵם מַזְכִּירִים לְפָנָיו חֶסֶד נְעוּרִים, אַהֲבַת כְּלוּלוֹת, לֶכְתָּם אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם, וְהֶאֱמִינוּ בוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ, וְלֹא אָמְרוּ: "הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּר, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּמְזוֹנוֹת"? וְהָלְכוּ אַחֲרָיו, וְהוּא הֱבִיאָם לְתוֹךְ חַדְרֵי הֶקֵּף עֲנָנָיו. בְּזוּ, עוֹדָם הַיּוֹם גָּלִים וּשְׂמֵחִים בּוֹ אַף לְפִי עָנְיָם וְצָרָתָם, וּמִשְׁתַּעְשְׁעִים בַּתּוֹרָה, וְשָׁם מַזְכִּירִים דּוֹדָיו מִיַּיִן וּמִישׁוֹר אַהֲבָתָם אוֹתוֹ:

הפעם הא'נזכירה. יש אומרים (שהיא) מן אזכרתה ריח קטרת וכמהו זכרו כיין לבנון:

מישרים. הנכון שהוא תאר היין כמו הולך לדודי למישרים יתהלך במישרים ומ״ם מיין מושך עצמו ואחר עמו כמו יעשה חפצו בבבל (וזרעו כשדים):

הפעם הב'וכל אחת ואחת אומרת לו משכני ואלו הביאני המלך חדריו יותר נגילה בך. אהבוך האחרון שב גם לעלמות:

הפעם הג'משכני. שיצא מבית אביו [ונמשך אחר המקום]:

הביאני המלך חדריו. שגלה לו סודו והוליכו בארץ המקודשת ובכל זה שמח ובכל מקום קרא בשם י״י:

משכני. משוך אותי אליך משיכה מועטת, ואני ארוץ אחריך במהירות רב:

הביאני המלך חדריו. ובזה אתה החשוק החביב בעיני כמלך תביא אותי אל חדריך, ושם אגיל ואשמח בך ואזכיר הדודים הטובים ממשתה היין והנמשל הוא לומר שאמרה כנסת ישראל הראה לי רמז ישועה וחיבה ואז אמהר לשוב אליך בכל לב, ועל ידי זה הביאני אל בית המקדש אגיל ואשמח בישועתך, ואזכיר להודות לך על הנפלאות ועל התשועות:

מישרים אהבוך. רוצה לומר לא יהיה לי לבוז מה שאני רודפת כל כך אחר אהבתך, כי אין זה מצד החשק לבד, אבל באה היא גם מפאת המעלה והיושר הנמצא בך, כי אוהבי מישרים אהבוך בעבור רוב המעלה והיושר והנמשל הוא שאמרה כנסת ישראל האהבה ההיא מוחזקת בידי מאבותי אנשי היושר, והם העמידו אותי על האמת:

נרוצה. ענין מהירות ההליכה, ובא בלשון רבים ליחיד לתפארת וכן ונתנה לך גם את זאת (שם כט כז):

הביאני. עבר במקום עתיד וכמוהו רבים במקרא:

מישרים. מלשון ישר וראוי:

משל:משכני, והוציאני מן המסגר הזה מחדרי שלמה ואז כשאהיה חפשי ונראה אותך פנים אל פנים אחריך נרוצה, אני והעלמות רעותי. [ובארה הטעם שמבקשת שימשוך אותה לחפשי, כי הביאני המלך חדריו. שאני כלואה בחדרי שלמה ולא אוכל לצאת מעצמי] ואז כשנהיה חפשים, נגילה ונשמחה בך, כי השמחה העצמיית שיש לנו ממך גדולה על השמחה של חדרי שלמה, שאין להם מעלה עצמיית רק דמיונית [הגיל הוא על דבר מתחדש והשמחה הוא על דבר תמידי, ר"ל שאח"כ נתמיד לשמוח בך] כי את דודיך נזכירה יותר מיין וכל תענוג, כי מישרים אהבוך, ר"ל לא כמו האהבה אל שלמה שאין אוהבים אותו מצד עצמו רק מצד ההנאה והמועיל והערב, אבל אותך נאהב אהבת מישור מצד מעלתך העצמיית:

מליצה:משכני והוציאני מן המסגר הזה שהוא מן החומר הסוכך ביני ובין מראות אלקים, והוא ע"י שתחול עליה שפע הנבואית, שאז בנח הרוח אוכל להפרד מן הגויה שהיא חדרי שלמה. כי תמשכני ממנה אל הדבוק הרוחני ואז אחריך נרוצה. אני והעלמות רעותי שהם כחות השכליות נרוץ אחרי ה' (ר"ל כי עתה בהשגת השכל בעודו שקוע בחומר. ילכו כחות השכל בהשגתם בלאט ובמתינות גדול. כי העפר יכביד עליהם והגשם יעכב תנועתם. כי ההשגה בדרך העיון תלך ממדרגה למדרגה ממושכל למושכל מהיקש אל היקש, לא כן ההשגה הנבואיית בהפרד ענן הגשם מעל הנפש, ישיגו הכל השגה פשוטה בזריזות גדול ובמרוצה) בארה טעם שאלתה, כי עתה הביאני המלך חדריו. ר"ל המלך הגדול אשר סבב את העיר ירושלים, שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה. הוא הביאני וסגרני בבית כלא בחדריו, עד שלא אוכל לצאת אל דודי ולא אוכל להשכיל את ה' ואמיתתו השכלה זכה ואמתית. כי לקחני המלך הזה לפלגש ואת עלמותי לשפחות. להשתמש בהם כחפצו. (ובר"מ פנחס דף רמ"ז ובזמנא דחשך דאיהי יצה"ר מכסה על אור דאיהו יצ"ט איהו כמאן דאסיר בבית האסורין דיצה"ר) ולכן משכני, ובזה נגילה ונשמחה בך. (הגיל היא השמחה הפתאומית על התחדש האור האלהי עליה, והשמחה היא השמחה התמידית אח"כ בהתמיד האור ולא יאסף) נזכירה דודיך מיין, כי היין הרוחני המשמח הנפשות ע"י ההשגה הנבואיית שע"י יתבטלו כוחות הגוף והמו כמו יין ונדהמו כשכורים. זאת נזכר תמיד בשמחה תמידית, לא כיין הגשמי שאחרי יפיג יינו אחריתו שמחת תוגה. מישרים אהבוך ר"ל כי כל אהבת המלך. ר"ל אהבת היצר וחמדת העולם. אינם הולכים מישרים. ר"ל לא יאהבו אותם מצד עצמם, ובעבור עצמם רק בעבור היותם אמצעים לדבר אחר. שגם הדבר האחר אינו נאהב מצד עצמו. למשל אוהב עושר כדי לקנות בו כלי פז ואבני יקר. ואת הכלים יאהב שעי"ז יהיה מכובד. ואת הכבוד יאהב שעי"ז יהיו דבריו נשמעים. וכן אוהב עושר לקנות בשר ויין. והבשר והיין יאהב כדי לחזק בו את הגוף. ואת הגוף יחזק כדי לחיות ימים ארוכים ותכלית החיים מה הוא? לא כן אהבת ה' היא אהבת מישור. כי יאהבהו בעבור עצמו כי טוב הוא. כי תדבק בו הנפש דבוק עצמי טבעי כדבקות החלק אל הכל:

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך:

אמר אל הש״י מורה על חוזק החשק ורוב המונעים שיישירהו אליו וימשכהו עד שירוצו אחריו הוא ושאר הכחות הנפשיות. וזה יהיה כשיכנעו שאר הכחות הנפשיות לעבודת השכל. או ירצה בזה באמרו נרוצה הוא והדומים לו ר״ל שאר בעלי השכל להיות זה החשק בכל שאר האנשים בטבע והוא נראה יותר. ואולם יחס הפועל בזה לש״י לפי שהאדם לא יוכל להגיע אל שלמותו אם לא במה שישפע עליו מהש״י. ועוד שלרבוי המונעים צריך עזר אלהי למשכו אליו. ואמר על צד התשוקה שאם נגיע אל זה התכלית ר״ל שיביאנו הש״י חדריו זה יהיה תכלית הגיל והשמחה. ובאמת כי זה הגיל והשמחה מה שאין לשמחות הגופיות יחס אליו. כי התענוג השלם והשמחה השלמה הוא כשיושג הנכבד בהשגה שלמה אמתית כמו שהתבאר במקומותיו. ולזה אמר דוד ע״ה שובע שמחות את פניך. ואמרו רז״ל שהשמחה במעונו ירצו שתכלית השמחה היא במדרגת הש״י. והנה רצה בזה שהתכלית המכוון בנו הוא אשר נחשוק אליו ראשונה חשק נפלא וזה ממה שיישירנו אל שנגיע אל התכלית כמו שקדם. ואמר שכבר יראה היות חוזק הגיל והשמחה למי שיגיע אל זה התכלית וזה ממה שנריח בתהלת הענין מדודיך ר״ל מהדברים אשר יביאונו לחשוק בך הוא יותר נבחר אצלנו מיין רצוני מתאוות הגופיות. ויהיה אמרו מישרים אהבוך שם תחת שם התאר כי כבר ימצאו מזה המין רבים בלשוננו. וירצה בזה שבעלי המישרים אשר אהבו הש״י ר״ל אשר התעוררו לראות יושר הנמצאות ואופן החכמה בהם יבחרו מה שיריחו מדודיך יותר מיין. והנה פירשנו נזכירה. נריח. על דרך אזכרתה. ועל דרך בכל מקום אשר אזכיר את שמי לפי הפירוש הנכון: