צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין׃

צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי. דּוֹדִי נַעֲשָׂה לִי כְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צְרוֹר הַמּוֹר בְּחֵיקוֹ, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי לְךָ צְרוֹר זֶה, שֶׁיִּתֵּן רֵיחַ טוֹב מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁאִבַּדְתָּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְרַצָּה לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּמָצָא לָהֶם כַּפָּרָה עַל עֲוֹנָם, וְאָמַר: "הִתְנַדְּבוּ לַמִּשְׁכָּן, וְיָבֹא זְהַב הַמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זְהַב הָעֵגֶל":

בֵּין שָׁדַי יָלִין. אַף עַל פִּי שֶׁמָּעַלְתִּי בּוֹ, אָמַר לִשְׁכֹּן שָׁם:

בֵּין שָׁדַי. בֵּין שְׁנֵי בַדֵּי הָאָרוֹן:

הפעם הא'צרור המור. י״א כי המור הוא המושק [בערבי] ומלת אריתי ישחית זה הפירוש והוא מן בושם יקר וטעם צרור המור כמו צרור הכסף:

הפעם הג'שדי. הם התורות והמצות (שהיה) מלמד לאנשי דורו [עד שהודו כי אין כמו השם ית׳] כאשר לא ימצא כדמות אשכל הכפר בעין גדי שהוא מגיד שבחו של שם:

צרור המור דודי לי. עם כל זה אתה דודי נחשב לי לצרור המור, שבעבור שהוא צרור וקשור עומד ריחו בו לבל תפוג, והוא העולה על ריח נרדי ולכן תשוקתי אליך, ואתאוה שתלין בין שדי להתענג בך והנמשל הוא לומר הנה הטובות שגמלת עלי גברו על מעשי, ולכן אתאוה שתשרה שכינתך בקרבי:

צרור. ענין קשור כמו צרור כספו (בראשית מב לה):

המור. מין בושם:

דודי. אהובי:

שדי. הם דדי האשה:

ילין. ענין התמדה כמו צדק ילין בה (ישעיה א כא):

משל:צרור. מבארת כי הרגישה ריח הטוב של דודה משני פנים, א] מצד זכרון הבושם שנמצא אצלה שדודה דומה לה כצרור המור הצרור בין שדיה, כן חקוק על לבה, עד שבכל פעם יעלה ריחו וזכרונו מבין שדיה:

מליצה:צרור. מבארת כי הרגישה ריח הטוב ורוחנית ה' ואלהותו משני צדדים. א) מצד האלהית אשר בנפש כי הנפש מצד שהיא אלהית וחלק מעצמותו ית' היא דומה כלוח אשר חרות עליה כל הענינים האלהיים, כי החלק יתדמה אל הכל, ועת יפקח האדם את עיני שכלו הפנימים ויביט על לוחות נשמתו ימצא שם משכן ה' והיכלו ויביט שם כל הפלאים האלהיים במכתב אלהים חרותים על הלוחות והריח האלהי צרור וגנוז בצרור נפשו ומצד זה דודי דומה לי כצרור המור הלן בין שדי וחדרי לבבי (ותפס צרור המור שהוא המוסך והוא דם הצרור בחיה שבהודו, ימשיל כאילו בדם הלב שהוא מובחר הדם שעליו תנשא נפש החי צרור הריח האלהי הזה):

צרור המור דודי לי בין שדי ילין:

אמר זה הכח הנפשי שהשכל ההיולאני אשר ילין בין שדיה ותניקהו ותזונהו עד שיתחיל לדרוך אל שלמותו הוא דומה לצרור המור. וזה שהמור לא יתן ריחו כי אם כשיושם באש כמו שזכר הפלוסוף. ולזה צריך לו עזר מחוץ אל נתינתו ריחו. ואין לו נתינת הריח בפעל כי אם בכח. והנה המור הצרור בצרור הוא יותר רחוק לנתינת ריחו מצד המונע אשר לו מחוץ. וכן השכל ההיולאני לו שלמותו בתחלת הענין בכח ויצטרך אל עזר מחוץ לצאת הכח ההוא אל הפועל ולו מונעים מחוץ יצטרך שיוסרו קודם שידרוך אל שלמותו: