שְׁמוֹת ח׳ · י״ד

להוציא את הכנים. לִבְרֹאתָם וּלְהוֹצִיאָם מִמָּקוֹם אַחֵר:

ולא יכלו. שֶׁאֵין הַשֵּׁד שׁוֹלֵט עַל בְּרִיָּה פְּחוּתָה מִכַּשְּׂעוֹרָה (סנהדרין ס"ז):

וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן לְאַפָּקָא יָת קַלְמְתָא וְלָא יָכִילוּ וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

ויעשו כן. שהכו עפר הארץ:

להוציא את הכנים. טעמו להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכלו:

וטעם להזכיר, ותהי הכנם, פעם אחרת כי גם היא היתה בחרטומים:

וְלֹא יָכֹלוּ. מִבְּלִי אֵין לְאֵל יָדָם לְהַמְצִיא דָּבָר מִתְנוֹעֵעַ בֶּאֱמֶת.

[ויעשו כן החרטומים. רצו לעשות כן].

ולא יכלו. שהרי כל העפר היה כנים. ומאין באים להם כנים. וי״‎מ להוציא את הכנם לבטל, ולכך נסו לבטלם כי בכך ירגישו הבריות, אבל להביא אותם כמו שעשה אהרן לא נסו שהרי כבר היה כל עפר הארץ כנים. ד״‎א ולא יכלו לא יכלו לעמוד איש לפני אחיו מפני הבושה שהיו מלאים כנים, כיוצא בו מפני השחין שהיו מלאים שחין. ד״‎א ולא יכלו לפי שכל עפר הארץ היה כנים ולא היו רגליהם נוגעות לארץ וכל זמן שרגליו של מכשף אין נוגעות אין כשופו מצליח. ולא יכלו אעפ״‎י שבדם וצפרדעים עשו כמשה ואהרן ומ״‎מ לא בטלום, בשלישית לא נתן בהם כח לא לעשות ולא לבטל כדי שלא יהיו מוחזקים בדבר, וכשראו שלא יכלו אמרו אצבע אלקים היא ולא עשו כשוף. ואין הטעם לפי שאין השד שולט בפחות מכשעורה דאם כן מפני מה לא יכלו להוציא את הערוב.