שְׁמוֹת ד׳ · י״ד

ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם - הלא אהרן אחיך הלוי - שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):

הנה הוא יצא לקראתך. כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמִצְרַיִם:

וראך ושמח בלבו. לֹא כְשֶׁאַתָּה סָבוּר, שֶׁיְּהֵא מַקְפִּיד עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה לִגְדֻלָּה; וּמִשָּׁם זָכָה אַהֲרֹן לַעֲדִי הַחֹשֶׁן הַנָּתוּן עַל הַלֵּב (שבת קל"ט):

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּמשֶׁה וַאֲמַר הֲלָא אַהֲרֹן אָחוּךְ לֵוָאֵי גְלֵי קֳדָמַי אֲרֵי מַלָלָא יְמַלֵל הוּא וְאַף הָא הוּא נָפֵק לְקַדָמוּתָךְ וְיֶחֱזִנָךְ וְיֶחְדֵי בְלִבֵּהּ:

ויחר. חלילה להיות פי' זה הפסוק ויבקש המיתו כי עתה היה ראוי שיבקש המיתו אם היה ממאן ללכת ולא כאשר הלך, כאשר אמרו אחרים ולמה יבקש המיתו בעת לכתו, ואין זה דומה לדבר בלעם, גם דבר יעקב איננו כן, ואם טען טוען אנה מצאנו חרון אף שלא חדש שום נזק הראינו לו "ויחר אף ד' בם וילך" (במד' יב ט) ולא בא נזק לאהרן, וטעם הלוי שכן היה נודע בישראל הנביא הלוי, כי היו בהם אחרים ששמם כשמו ודבר זה אין זה גרעון למשה רק מעלה גדולה, כי אהרן יהיה דומה לפה שיוציא דבור הנשמה שאינה נראית, כמו המלאכים שאינם נראים כי אינם גוף, והנה ידמה משה כמעלת המלאך, וזהו ואתה תהיה לו לאלהים, והנה אין אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד, או מלאכיו הקדושים, כי על ידם יראו מעשה השם בארץ, או קדושי מטה העושים משפטי אלהים בארץ וכל אלהים שהוא עו"ג דבר הכתוב ככה לפי מחשבת העובדים, כמו אל חנניה הנביא (ירמי' כח ה):

ויחר אף ה' במשה - וחרון אף עשה רושם לפי הפשט כאמור לפנינו: ויפגשהו ה' ויבקש המיתו - כדפירשתי אצל יעקב כשנעשה צולע על יריכו.

כי דבר ידבר הוא - הוא נתגדל שם ויש לו חיתוך לשון מצרים.

הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי. אִם הָיְתָה הַכַּוָּנָה לִשְׁלֹחַ אִישׁ מוּכָן לְדַבֵּר, הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ שֶׁהוּא לֵוִי, בַּעַל חָכְמָה בְּלִי סָפֵק כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם:

יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא. שֵׁמֵעַצְמוֹ הוּא בַּעַל לָשׁוֹן לְמוּדִים:

וְגַם הִנֵּה הוּא יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא לִקְרָאתְךָ לְכַבֶּדְךָ מִפְּנֵי מַעֲלָתְךָ עָלָיו, יִשְׂמַח בְּלִי סָפֵק וְיִהְיֶה לְךָ לְמֵלִיץ בְּלֵב שָׁלֵם.

וראך ושמח בלבו שזכית לנבואה ולא יקנא בך, מיד וילך משה וגו'.

וַיִּחַר אַף וְגוֹ׳ בְּמֹשֶׁה. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהָרוֹשֶׁם שֶׁעָשָׂה חֲרוֹן אַפּוֹ הוּא שֶׁנִּשְׁאַר מֹשֶׁה קָבוּעַ בּוֹ מוּם כְּבֵדוּת פֶּה וְלָשׁוֹן, וְהוּא אָמְרוֹ בְּמֹשֶׁה פֵּרוּשׁ בּוֹ בְּגוּפוֹ, וְנָכוֹן. וּדְרָשַׁת חֲכָמִים (זבחים קב,א) שֶׁאָמְרוּ שֶׁהוּא אָמְרוֹ ״הֲלֹא אַהֲרֹן״ וְגוֹ׳, אֵין דְּבָרֵינוּ מַכְחִישׁ אוֹתָהּ. וְאוּלַי כִּי שְׁנֵיהֶם רָמַז הַכָּתוּב, וּרְמָזָם בְּאָמְרוֹ וַיִּחַר אַף שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״וַיִּחַר ה׳״, וּמֵאָמְרוֹ ״וַיִּחַר אַף״ רָמַז לִשְׁנֵי דְּבָרִים.

כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר. טַעַם הַכֶּפֶל לוֹמַר אֵלָיו: דַּבֵּר עַתָּה, יְדַבֵּר - פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁיִּהְיֶה כְּבַד פֶּה וְלָשׁוֹן כְּמוֹתוֹ יְדַבֵּר. אוֹ יִרְמֹז דְּבָרֵינוּ עַצְמָם שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּפָסוּק ״וַיִּחַר אַף״, וְהוּא אָמְרוֹ ״דַּבֵּר יְדַבֵּר״ - פֵּרוּשׁ, אָמְרוֹ ״דַבֵּר״ לְגוּפוֹ, וְאָמְרוֹ ״יְדַבֵּר״ לְהַסְמִיךְ לָהּ תֵּבַת ״הוּא״, לוֹמַר הוּא יִהְיֶה דִּבּוּרוֹ צַח וְלֹא אַתָּה, כִּי תִּשָּׁאֵר כְּמוֹת שֶׁאַתָּה.

וְגַם הִנֵּה הוּא וְגוֹ׳. לְפִי מַה שֶׁפֵּרֵשׁ בְּאָמְרוֹ ״דַבֵּר יְדַבֵּר״, כִּי יַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ הֲגַם שֶׁהָיָה כְּבַד פֶּה, יֻצְדַּק לוֹמַר ״וְגַם הִנֵּה״ וְגוֹ׳, כִּי הוּא תּוֹסֶפֶת שֶׁבַח.

וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי כִּי הֶחְלִיט מִמֹּשֶׁה תִּקְוַת הֲסָרַת הַכְּבֵדוּת פֶּה, יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת קלט, א וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״בִּשְׂכַר ׳וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ׳ זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ״ עַד כָּאן. כְּפִי זֶה נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ וְגַם כִּי מִלְּבַד שֶׁהֶחְלִיט מִמֹּשֶׁה רְפוּאַת הַדִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, גַּם הֵסִיר מִמֶּנּוּ הַכְּהֻנָּה וּנְתָנָהּ לְאַהֲרֹן, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְגַם וְגוֹ׳ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״, כָּאן רָמַז הֲסָרַת הַכְּהֻנָּה, וְהֵם דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

עוֹד נִתְכַּוֵּן לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ וְעַנְוְתָנוּתוֹ, כִּי מִן הָרָאוּי הָיָה לוֹ לְהַקְפִּיד עַל הֱיוֹתוֹ הוּא לְפֶה וְאָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְאָמַר כִּי מִלְּבַד שֶׁלֹּא יַקְפִּיד עַל הַדָּבָר אֶלָּא ״וְגַם וְגוֹ׳ וְשָׂמַח״. וּבְאֶמְצָעוּת דְּבָרִים אֵלּוּ יַגִּיד כִּי הֲגַם שֶׁהוּא עָנָיו, דַּבֵּר יְדַבֵּר, וַהֲגַם שֶׁהָיָה כְּבַד פֶּה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁהָעֲנָוָה לֹא תִגְרֹם הַרְחָקַת עֲשׂוֹת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, לוֹמַר הֲגַם שֶׁלֹּא יַרְאֶךָ שִׂמְחָה לְפָנִים, הוּא בָּרוּךְ הוּא הָעֵד שֶׁיִּשְׂמַח בְּלִבּוֹ. אוֹ יִרְצֶה שֶׁלֹּא לְפָנִים בִּלְבַד אֶלָּא לְפָנִים וּבַלֵּב.