וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כׇּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃

וַעֲבַד בַּהּ יָת סַמְכֵי תְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִי לֵהּ וְיָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא:

ויעש בה מאותה תנופה. בה במקום ממנה כמו שפרשתי גבי מראות הצובאות.

את אדני פתח אהל מועד מששים וחמשה ככרי נחשת עשו ששים וחמשה אדני נחשת לכל החצר סביב ולמסך פתח המשכן ככר לאדן, ומן החמשה ככרים הנותרים והאלפים וד׳‎ מאות שקל עשו מזבח הנחשת וכליו ואת יתדות המשכן והחצר. חז״‎ק הרי שייר לפרש כאן קרסי נחשת לעשתי עשרה יריעות והמקבות לתקוע בה את היתדות לפי מה שפרש״‎י בסוף פרשת תרומה. אבל אין לתמוה מן הכיור כמו שפרש״‎י בסוף פרשת ויקהל. אל יעלה על לבב אנוש לומר שלא נדבו זהב וכסף ונחשת אלא מה שכתוב כאן, כי הרבה יותר ממה שכתוב כאן נדבו אלא כתב לך מן הזהב את שהוצרך למלאכת הזהב והמותר נתנו באוצר לכל צרכי קדש וצבור וכן עשו מן הכסף ומן הנחשת. ואי אפשר לומר שנדבו בצמצום מה שהוצרכו, וגם א״‎א לומר שמנה בני תשע עשרה ובני ששים ואחת ובני שבעים ובני שמונים שנה שלא היו במנין ששים רבוא ולא נדבו, שהרי כתיב כל מרים תרומת כסף ונחשת, דמשמע כל הרוצה לתרום יהיה תורם אפילו אינם בני עשרים או יתרים על ששים דמי איכא למימר שלא הביאו אלא בקע לגולגלת אלא ודאי נדבו והותירו הרבה כדכתיב והותר.