שְׁמוֹת ל״ד · ל״ג

ויתן על פניו מסוה. כְּתַרְגּוּמוֹ בֵּית אַפֵּי, לְשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בַּתַּלְמוּד (כתובות ס"ב) סְוִי לִבָּהּ, וְעוֹד בִּכְתֻבּוֹת (דף ס'), הֲוָה קָא מַסְוֵה לְאַפָּהּ, לְשׁוֹן הַבָּטָה - הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ, אַף כָּאן מַסְוֶה בֶּגֶד הַנִּתָּן כְּנֶגֶד הַפַּרְצוּף וּבֵית הָעֵינַיִם; וְלִכְבוֹד קַרְנֵי הַהוֹד - שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ הַכֹּל מֵהֶם - הָיָה נוֹתֵן הַמַּסְוֶה כְּנֶגְדָּן, וְנוֹטְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם יִשְׂרָאֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁהַמָּקוֹם נִדְבָּר עִמּוֹ עַד צֵאתוֹ, וּבְצֵאתוֹ יָצָא בְּלֹא מַסְוֶה:

וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַב עַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:

מסוה. כדמות כסות וי"א כי כמוהו ובדם ענבים סותה (ברא' מט יא), ואל תתמה בעבור היות וי"ו מסוה נראית ולא כן וי"ו סותה כי הנה עַולתה (הושע י יג) וְעולָתָה (איוב ה טז), עול ימים (ישעי' סה כ) גם עוילים (איוב יט יח), אל תוך המחנה (דברים כג יא), גם ויבתר אותם בַתָוֶך ברא' טו י) יש אומרים שהאור היה מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם, והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו, וזה יהיה גרעון למשה, אם יראו ישראל פניו בלי אור, על כן היה משים המסוה, ובבאו לדבר אל השם ישים המסוה לקבל האור, והגאון אמר, כי האור לא סר מפניו עד יום מותו, על כן לא כהתה עינו, וזהו הנכון, רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה, ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים, וזה טעם ובבא משה:

מסוה - בגד הקרוי כן והוי"ו בו עיקר כמו וי"ו של מקוה ישראל, וגם וי"ו של סותה עיקר ושני מלבושים הם ושני גזירות. וכן פתר דונש והדין עמו.

וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם. אֲבָל בְּעוֹד שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אִתָּם הָיָה בְּלִי מַסְוֶה, כְּעִנְיַן "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיהו ל:כ). וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין יג:) "וְאִי חֲזִיתֵיהּ מִקַּמֵּיהּ, הֲוֵינָא מְחַדֵּד טְפֵי".

ויכל משה מדבר אתם וגו׳‎

וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה. לְפִי שֶׁהָיוּ הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, וּמֹשֶׁה הָיָה עָנָו גָּדוֹל וּבַיְשָׁן, וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ עַל שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּקַרְנֵי עוֹר פָּנָיו, כִּי כָּךְ הִיא הַמִּדָּה בְּכָל מִי שֶׁהוּא בַּיְשָׁן, עַל כֵּן נָתַן עַל פָּנָיו מַסְוֶה לְכַסּוֹת עֵינַיִם. אֲבָל בְּבוֹאוֹ לִפְנֵי ה׳ לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּיו, אָז הֻצְרַךְ לְהָסִיר מַסְוֵה הַבּוּשָׁה מֵעַל פָּנָיו, כִּי לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד (אבות ב ו). לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה׳ לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ״.