שְׁמוֹת ג׳ · ט׳

וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃

במילים פשוטות

ה׳ אומר ״ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם״. אונקלוס מתרגם ״ואף גלי קדמי ית דוחקא די מצראי דחקין להון״. אבן עזרא מבאר שטעם ״הנה צעקת בני ישראל״ הוא שעשו תשובה, ו״ראיתי את הלחץ״ מוסב על מה שהזידו המצרים עליהם. ספורנו מבאר שמילת ״ועתה״ מציינת מסקנה מעשית מן האמור: ובהיות זה אמת שידעתי את מכאוביו, הנה צעקתם באה אלי. הפסוק חוזר ומדגיש את קבלת תפילת ישראל ואת ראיית לחצם, ומוביל אל שיא המהלך: שליחות משה אל פרעה, שתתואר בפסוק הבא.
מבוסס על אבן עזרא, ספורנו, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּכְעַן הָא קְבֵילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עָלַת קֳדָמָי וְאַף גְלֵי קֳדָמַי יָת דוֹחֲקָא דִי מִצְרָאֵי דָחֲקִין לְהוֹן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ועתה הנה. טעם הנה צעקת בני ישראל שעשו תשובה:

וטעם וגם ראיתי את הלחץ שהזידו עליהם, וככה אמר תרי "כי בדבר אשר זדו עליהם" (למטה יח יא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וְעַתָּה. וּבִהְיוֹת זֶה כֻּלּוֹ אֱמֶת, וְזֶה טַעַם וְעַתָּה בְּכָל מָקוֹם. אָמַר: וּבִהְיוֹת זֶה אֱמֶת, שֶׁיָּדַעְתִּי אֶת מַכְאוֹבָיו וְנִגְעֵי לְבָבוֹ.

הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי. שֶׁקִּבַּלְתִּי תְּפִלָּתָם, מֵאַחַר שֶׁקְּרָאוּנִי בֶּאֱמֶת, לֹא עַל דֶּרֶךְ "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם" (תהלים עח:לו).

וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ. וּמִצַּד רֹב הַלַּחַץ רָאוּי לַעֲנוֹשׁ אֶת הַלּוֹחֲצִים, כְּעִנְיַן "וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קוֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵם עָזְרוּ לְרָעָה" (זכריה א:טו).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

צעקת בנ״‎י באה אלי. ואם תאמר לשוא הם צועקים? ת״‎ל וגם ראיתי את הלחץ - בדין הם צועקים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה כָּפַל הָאָמוּר, שֶׁכְּבָר אָמַר ״וְאֶת צַעֲקָתָם״ וְגוֹ׳. עוֹד דִּקְדּוּק אָמְרוֹ וְעַתָּה. עוֹד אָמְרוֹ הִנֵּה. עוֹד אָמְרוֹ בָּאָה אֵלַי כִּי לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״אֵלַי״. עוֹד אָמְרוֹ וְגַם רָאִיתִי שֶׁכְּבָר אָמַר זֶה לְמַעְלָה.

וְנִרְאֶה כִּי מוֹדִיעוֹ ה׳ לְמֹשֶׁה כִּי אָז בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ בָּאָה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵחָדָשׁ, וְלָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר וְעַתָּה, וְגַם אָמַר הִנֵּה כְּמַרְאֶה לוֹמַר הִנֵּה הוּא לְפָנַי.

וְאָמַר בָּאָה אֵלָי, לְצַד שֶׁיֵּשׁ הַדְרָגוֹת בַּתְּפִלּוֹת הַמֻּגָּשׁוֹת לִפְנֵי הַנֶּעְתָּר: יֵשׁ מֵהֶם שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן וּמַגִּישִׁים אוֹתָם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהֵם מְעֻלִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ שֶׁאֵין צְרִיכִין אֶמְצָעִי לְהַגִּיעָם לִפְנֵי הַבּוֹרֵא אֶלָּא הֵם מֵעַצְמָם נִגָּשִׁים לְפָנָיו. לָזֶה אָמַר בָּאָה אֵלָי פֵּרוּשׁ, בְּלֹא אֶמְצָעִי.

וְאָמְרוֹ וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, לְפִי דִּבְרֵי הַתַּנָּא (בהגדה של פסח) שֶׁאָמַר זֶה הַדֹּחַק, הוּא פְּרָט שֶׁלֹּא נִרְשַׁם בְּדִבְרֵי ה׳ הַקּוֹדְמִים לָזֶה, הֻצְרַךְ ה׳ לְאָמְרוֹ. וְנִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ רָאִיתִי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת חֵפֶץ הַפִּדְיוֹם, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּפָּסוּק (שמות ב:כה) ״וַיֵּדַע אֱלֹהִים״. וְהַכַּוָּנָה בְּהוֹדָעַת כָּל זֶה לוֹמַר וְעַתָּה לְכָה וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלֹא שׁוּם עִכּוּב, לְצַד הַדֹּחַק אֲשֶׁר הֵם נִדְחָקִים אֵין לְהַמְתִּין שׁוּם זְמַן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל