שְׁמוֹת כ״א · כ״ו

וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחׇפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃

במילים פשוטות

אם יכה איש את עין עבדו הכנעני או עין אמתו והשחיתה, ישלחנו לחופשי תחת עינו. רש״י מבאר שמדובר בעבד כנעני דווקא, אבל עבד עברי אינו יוצא בשן ועין, ודין זה נוהג בעשרים וארבעה ראשי אברים. אבן עזרא מבאר שציווה השם שיצא העבד חופשי תחת עינו או שנו, כדי שלא יהיה אדונו אכזרי ויכנו מכה נמרצה, שכן אם ישחית את עינו יאבד את ממונו ויצא העבד מרשותו. הכתוב מגן על כבוד העבד וגופו, ומלמד שאדון המשחית אבר מאברי עבדו הכנעני מפסיד את קניינו והעבד יוצא לחירות, ובכך מרתיע את האדון מהתאכזרות.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

את עין עבדו. כְּנַעֲנִי, אֲבָל עִבְרִי אֵינוֹ יוֹצֵא בְשֵׁן וְעַיִן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:

תחת עינו. וְכֵן בְּכ"ד רָאשֵׁי אֵבָרִים: אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם, וְהַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה שֶׁהוּא גִּיד הָאַמָּה. וְלָמָּה נֶאֱמַר שֵׁן וְעַיִן? שֶׁאִם נֶאֱמַר עַיִן וְלֹא נֶאֱמַר שֵׁן, הָיִיתִי אוֹמֵר מָה עַיִן שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ אַף כָּל שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ, וַהֲרֵי שֵׁן לֹא נִבְרָא עִמּוֹ; וְאִם נֶאֱמַר שֵׁן וְלֹא נֶאֱמַר עַיִן, הָיִיתִי אוֹמֵר אֲפִלּוּ שֵׁן תִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲלִיפִין, לְכָךְ נֶאֱמַר עַיִן (מכילתא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עֵינָא דְעַבְדֵהּ אוֹ יָת עֵינָא דְאַמְתֵהּ וִיחַבְּלִנַהּ לְבַר חוֹרִין יִפְטְּרִנֵהּ חֳלָף עֵינֵהּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וכי יכה. צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו או שנו שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה כי אם ישחית עינו או אפילו שנו יצא מרשותו חפשי ויאבד ממונו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

תחת עינו - בעבד כנעני.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לחפשי ישלחנו אין לו לעבד ליקח ממון תחת שנו ועינו כי מה יועיל לו שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ואפילו מכר עצמו על מנת שאין לרבו רשות בו יכול רבו לדחקו בכמה דברים עד שיתן לו בעל כרחו הממון לפיכך אין לו תקנה אלא חירות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְכִי יַכֶּה וְגוֹ׳. בְּקִדּוּשִׁין (קידושין כד:) פְּלִיגִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנָן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סוֹבֵר צָרִיךְ לְכַוֵּן לְשַׁחֲתָהּ, וְרַבָּנָן סוֹבְרִים הֲגַם שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְשַׁחֲתָהּ אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לָעַיִן עַצְמָהּ. וְקָשֶׁה לְרַבָּנָן הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְכִי יַשְׁחִית אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ״. וְאוּלַי כִּי הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי הַשְׁחָתָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב הִיא לְגוּפָהּ, וְלֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁיְּכַוֵּן הַכָּתוּב לוֹמַר תְּנַאי הוּא הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לָהּ.

עוֹד נִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר, שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא שִׁחֲתָהּ בִּשְׁעַת הַהַכָּאָה עַצְמָהּ אֶלָּא אַחַר זְמַן, יִהְיֶה הַדִּין כֵּן. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְשׁוֹגֵג שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיָּמוּת בַּשָּׁעָה עַצְמָהּ. וּדְרָשַׁת רַבָּנָן שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לָעַיִן נִשְׁמַעַת מִכִּנּוּי ״וְשִׁחֲתָהּ״:

מקור: ספריא · נחלת הכלל