הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

והכית בצור. עַל הַצּוּר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַצּוּר, מִכָּאן שֶׁהַמַּטֶּה הָיָה שֶׁל מִין דָּבָר חָזָק וּשְׁמוֹ סַנְפִּירִינוֹן, וְהַצּוּר נִבְקַע מִפָּנָיו (שם):

הָא אֲנָא קָאֵם קֳדָמָךְ תַּמָן עַל טִנָרָא בְּחוֹרֵב וְתִמְחֵי בְטִנָרָא וְיִפְּקוּן מִנֵהּ מַיָא וְיִשְׁתֵּי עַמָא וַעֲבַד כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי סָבֵי יִשְׂרָאֵל:

הנני. הטעם כי תמצאני, והטעם כחי וגבורתי בחורב

והכית בצור. שאין בו מים:

ואחז דרך קצרה שלא הזכיר ותשת העדה ובעירם:

וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְשָׁתָה הָעָם. וּבָזֶה יַכִּירוּ שֶׁאֵין פֹּעַל הַמַּטֶּה טִבְעִי לוֹ, כִּי הַטִּבְעִי יַעֲשֶׂה לְעוֹלָם עַל עִנְיָן אֶחָד. אַמְנָם פָּעֳל֔וֹ בְּמִצְוַת פּוֹעֵל רְצוֹנִי, הַפּוֹעֵל פְּעוּלוֹת הֲפָכִיּוֹת.

והכית בצור הם היו ברפידים והלך בחורב למצוא שם צור.

הִנְנִי עוֹמֵד וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ ״לְפָנֶיךָ״ בְּמָקוֹם זֶה, וְ״שָׁם״ עַל הַצּוּר, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ בִּתְמִידוּת בְּאֵין הִשְׁתַּנּוּת מָקוֹם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ שׁוֹכֵן הַשּׁוֹכֵן, אֶלָּא יֵשׁ מָקוֹם שֶׁתִּגְדַּל בּוֹ הַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אוֹ כְּפִי מַעֲלַת הֲכָנַת הַמָּקוֹם כְּמָקוֹם הַמְקֻדָּשׁ, אוֹ כְּפִי הַשְּׁרוּיִים בְּתוֹכוֹ.