שְׁמוֹת י״ד · ב׳

דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃

במילים פשוטות

ה׳ מצווה שישראל ישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון. רש״י מבאר ש״וישבו״ פירושו שהיו מקרבים לאחוריהם לצד מצרים, כדי להטעות את פרעה שיאמר ״תועים הם בדרך״. אבן עזרא מסביר ש״פי החירות״ הוא הנקרא גם ״פני החירות״, ומביא דעה שבעל צפון היה צורת נחושת שעשו חרטומי מצרים בכשפים כדי שלא יוכל עבד לברוח, ולפי דעתו זהו שם מקום. הפסוק מפרט את מיקום החנייה שנועד ליצור רושם של ישראל התועים ולכודים, כחלק מן התחבולה האלוהית למשוך את פרעה אל תוך המלכודת שסופה טביעה בים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וישבו. לַאֲחוֹרֵיהֶם, לְצַד מִצְרַיִם הָיוּ מְקָרְבִין כָּל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת פַּרְעֹה שֶׁיֹּאמַר תּוֹעִים הֵם בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'":

ויחנו לפני פי החירת. הוּא פִּיתוֹם, וְעַכְשָׁו נִקְרָא פִּי הַחִירֹת עַל שֵׁם שֶׁנַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי חֹרִין; וְהֵם שְׁנֵי סְלָעִים גְּבוֹהִים זְקוּפִים וְהַגַּיְא שֶׁבֵּינֵיהֶם קָרוּי פִּי הַסְּלָעִים:

לפני בעל צפן. הוּא נִשְׁאַר מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם כְּדֵי לְהַטְעוֹתָן, שֶׁיֹּאמְרוּ קָשָׁה יִרְאָתָן, וְעָלָיו פֵּרֵשׁ אִיּוֹב "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" (איוב י"ב):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיתוּבּוּן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּם חִירָתָא בֵּין מִגְדוֹל וּבֵין יַמָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן לְקִבְלֵהּ תִּשְׁרוּן עַל יַמָא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

פי החירות. הוא הנקרא פני החירות (במד' לג ה), ונקרא כן בעבור שהפה בפנים, והוא שם מקום:

לפני בעל צפון. אמרו כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה, ובעבור זה כתוב כי ברח העם ולפי דעתי בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר (למעלה ח כג) נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם, וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר, ואחר שהרחיקו שבו אחורנית ללכת דרך אחרת אז חשב פרעה, כי כל מה שדבר משה בערמה היה, כי אין דעתו לזבוח, כי אם לברוח, כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע איזה דרך ילך:

נכחו. באה זו המלה בחירק, כמו אחרי נִפְלו (ש"ב א י) ורבים ככה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וישבו אין אני רוצה שיחזיקום מצרים בדאים שקבעו להם זמן דרך שלשת ימים נלך במדבר.

לפני פי החירת פרש״‎י הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין ולא יכלו מצרים להרהר על חירותם של ישראל כדאיתא במדרש: כך היה מנהגם של מצרים כל עבד שהיה בורח מרבו כיון שמגיע על פי החירות הוא פיתום, מיד נעשה בן חורין. ד״‎א לפני פי החירת להטעות את פרעה שיהא סבור נבוכים הם בארץ, ומתחרטים על שיצאו כשהם חוזרין לפני פי החירות שהוא פיתום מקום שעבודם.

נכחו נכח פי החירות תחנו על הים וכשיבא פרעה יראה דגל שלכם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

לִפְנֵי בַּעַל צְפוֹן. הוּא נִשְׁאַר מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם כוּ׳, וְיֵש לָנוּ לִתֵּן טַעַם לָמָּה נִשְׁאֲרָה זוֹ יוֹתֵר מִשְּׁאָר אֱלֹהוֹת. וְנִרְאֶה מִזֶּה שֶׁהָיוּ לָהֶן הַרְבֵּה עֲבוֹדָה זָרוֹת שֶׁעָבְדוּ לְהַרְבֵּה מַזָּלוֹת, כִּי כָל מַזָּל יֵשׁ לוֹ כֹּחַ וְהַשְׁפָּעָה עַל אֵיזוֹ עִנְיָן מְיֻחָד. וּבַעַל צְפוֹן הַיְינוּ הָעֲבוֹדָה זָרָה אֲשֶׁר חָשְׁבוּ כִּי מִמֶּנּוּ יוּשְׁפַּע לָהֶם זָהָב וְרֹב פְּנִינִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לז כב) ״מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה״. וְהִשְׁאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּוְקָא עֲבוֹדָה זָרָה זוֹ לְהַטְעוֹתָם, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה זוֹ תִּתְבַּע עֶלְבּוֹנָם עַל מָה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל מָמוֹנָם שֶׁלֹּא כַּדִּין. כִּי בְּכָל שְׁאָר הַמַּכּוֹת הִצְדִּיק פַּרְעֹה אֶת הַדִּין עָלָיו לוֹמַר שֶׁבַּדִּין בָּאוּ עָלָיו וּבַדִּין לָקוּ גַּם שָׂרֵי מַעְלָה שֶׁלָּהֶם. אֲבָל הַמָּמוֹן חָשַׁב פַּרְעֹה שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק וְלֹא בְּמִשְׁפָּט נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל מָמוֹנָם, עַל כֵּן נִשְׁאַר בַּעַל צְפוֹן שֶׁיֹּאמְרוּ ״קָשָׁה יִרְאָתָם״ וְיִתְבַּע מִן יִשְׂרָאֵל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה״ וְגוֹ׳, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ ״כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ״, לְפִי שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ, וְעִקַּר דְּבָרָיו הָיָה בַּעֲבוּר הַמָּמוֹן. וְתָלָה פַּרְעֹה דְּבָרָיו בְּמַה שֶׁרָאָה שֶׁנִּשְׁאַר בַּעַל צְפוֹן מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

דַּבֵּר וְגוֹ׳ וְיָשֻׁבוּ וְגוֹ׳. הִנֵּה כָּל רוֹאֶה יִקְהֶה בָּזֶה לָמָּה יִצְטָרֵךְ ה׳ לְהַעֲרִים חָס וְשָׁלוֹם עַל הַדָּבָר, וְהוּא עָשֹׂה יַעֲשֶׂה כָּל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ בְּלֵב פַּרְעֹה לִרְדּוֹף?

אָכֵן בְּהַשְׂכִּיל בְּמַה שֶׁקָּדַם לָנוּ בִּידִיעַת מִדַּת הַבּוֹרֵא כִּי חָפֵץ לְמַעַן צַדֵּק יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּמִצְוָה זוֹ שֶׁנִּתְחַכֵּם לְבַל יִכָּשְׁלוּ בְּהַכְעָסָה לַבּוֹרֵא וְיֹאמְרוּ דִּבְרֵי נִיאוּץ שֶׁאָמְרוּ אַחַר כָּךְ (שמות יד:יא) ״הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים וְגוֹ׳ הֲלֹא וְגוֹ׳ טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם״ וְגוֹ׳. וְנִתְחַכֵּם ה׳ וְעָשָׂה דָּבָר מֻרְגָּשׁ וּמֻכָּר לָהֶם כִּי ה׳ יָעַץ עַל פַּרְעֹה רָעָה וּמִתְחַכֵּם אֵלָיו לְהוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם לִרְדֹּף אֶת יִשְׂרָאֵל לְהִכָּבֵד בּוֹ. וּמֵעַתָּה אֵין מָקוֹם לְיִשְׂרָאֵל לָחוּשׁ לְפַרְעֹה, וְאַדְרַבָּה יָחִילוּ דְּרָכָיו לִרְאוֹת נִקְמָתָם בּוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לַבּוֹרֵא לוֹמַר לָהֶם הַדְּבָרִים בַּפֶּה לְבַד כִּי הוּא יְחַזֵּק לֵב פַּרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם כִּי לֹא יַעֲשׂוּ הַדְּבָרִים בָּהֶם רֹשֶׁם, וּבִרְאוֹת אוֹתוֹ יִרְעֲשׁוּ וְיִתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב אֵלָיו מִמּוֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם. לָזֶה צִוָּה ה׳ שֶׁיָּשׁוּבוּ וְיַחֲנוּ וְיַעֲשׂוּ מַעֲשֶׂה הַמּוּכָן לִרְדֹּף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם, וְדָבָר זֶה יַרְגִּישֵׁם וְיַעֲשֶׂה בָּהֶם רֹשֶׁם כִּי הֵם הֵם הָעוֹשִׂים הֲכָנָה בְּהַרְגָּשָׁה רְעוּשָׁה שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְלַחֲנוֹת בְּמָקוֹם מְיֻחָד שֶׁמִּמֶּנּוּ יִטְעֶה פַּרְעֹה לִרְדֹּף אוֹתָם, וּבָזֶה לֹא יִפְחַד לִבָּם, וּבְבוֹאוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל כִּי יֶחֱזֶה נָקָם בְּאוֹיְבוֹ. וְתִמְצָא שֶׁאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִיל בְּהֶחְלֵט. וְצֵא וּלְמַד מַה שֶׁאָמְרוּ בִּרְאוֹתוֹ, וּמִזֶּה תַּקִּישׁ מַה הָיוּ עוֹשִׂים זוּלַת הַחֲזָרָה, וְהָבֵן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל