שְׁמוֹת י״ב · מ״א

ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מַגִּיד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ לֹא עִכְּבָן הַמָּקוֹם כְּהֶרֶף עַיִן - בְּט"ו בְנִיסָן בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵצֶל אַבְרָהָם לְבַשְּׂרוֹ, וּבְט"ו בְּנִיסָן נוֹלַד יִצְחָק, וּבְט"ו בְּנִיסָן נִגְזְרָה גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים:

וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו, עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:

ויהי מקץ שלשים - של ברית בתרים וארבע מאות שנה של לידת יצחק.

ויהי בעצם היום הזה וגו' - ומ"מ במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר של סוף ארבע מאות ושלשים.

שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁמּוֹנֶה מִזְּמַן בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וּמַהֲרִי״א פֵּרֵשׁ שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לָהֶם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּחֶטְאָם, כִּי הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם רָעִים וְחַטָּאִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל (כ, ה) ״וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ׳, וָאוֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ״. וּלְדַעְתִּי נִרְאֶה לְהוֹסִיף וְלוֹמַר שֶׁתּוֹסֶפֶת זְמַן זֶה בָּא לָהֶם לְפִי שֶׁרַבִּים הֵמָּה עַמֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא רָצוּ לָצֵאת כְּלָל מִמִּצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי בַּעֲבוּר זֶה מֵתוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, וּרְאָיָה לָזֶה מֵהָא שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״. כָּל אֲרִיכוּת זֶה לָמָּה לִי? כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ת״ל שָׁנָה״. אֶלָּא שֶׁרָצָה לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם ״כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ״ (בראשית טו, יג) - גֵּרִים וְלֹא תּוֹשָׁבִים, וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ לִהְיוֹת תּוֹשָׁבִים בָּאָרֶץ וְלֹא לָצֵאת מִשָּׁם. זֶהוּ שֶׁאָמַר ״אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרַיִם״, רוֹצֶה לוֹמַר אוֹתָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ לָהֶם יְשִׁיבָה שֶׁל קֶבַע כְּתוֹשָׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הֵמָּה גָּרְמוּ אֶל מִסְפַּר ת״ל שָׁנָה, כִּי בַּעֲבוּרָם נִתְאָרֵךְ הַקֵּץ עַד שֶׁלְּבַסּוֹף נִתְרַצּוּ לָצֵאת חֵלֶק חֲמִישִׁי לְפָחוֹת. וְיוּבַן מִזֶּה שֶׁלֹּא הָיְתָה יְשִׁיבָתָם שָׁמָּה ת״ל שָׁנָה, אֶלָּא יְשִׁיבָתָם שָׁמָּה כְּתוֹשָׁבִים גָּרַם מִסְפַּר ת״ל.

וַיְהִי מִקֵּץ וְגוֹ׳. וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב מַה הָיָה, וְאִם נִתְכַּוֵּן עַל הַיְּצִיאָה הֲרֵי חָזַר וְאָמַר פַּעַם שְׁנִיָּה ״וַיְהִי בְּעֶצֶם״. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת מַה צַעַר יִרְמֹז בְּתֵיבַת וַיְהִי.

וְאוּלַי כִּי יַגִּיד הַכָּתוּב הַצַּעַר שֶׁל עִכּוּבָם עַד הַקֵּץ, וְלֹא הָיָה בָּהֶם זְכוּת לָצֵאת קוֹדֶם הַקֵּץ. אוֹ לִרְמוֹז כִּי הַצַּעַר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּסְפָּר הַמֻּזְכָּר לְמַעְלָה, דִּכְתִיב: ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳ (שמות יב:מ), לֹא כָּל הַזְּמַן הַהוּא אֶלָּא מִקֵּץ.

וַיְהִי בְּעֶצֶם. רָמַז הַצַּעַר שֶׁל יְצִיאַת הַיּוֹצְאִים עִמָּהֶם, שֶׁמֵּהֶם סָבְבוּ רָעוֹת. אוֹ לִרְמוֹז כִּי לֹא חָדְלוּ הַמַּכּוֹת וְהַצָּרוֹת מִמִּצְרַיִם גַּם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר לג:ד) ״וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים״ וְגוֹ׳, ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה״ (שמות יד:ח).