שְׁמוֹת י׳ · י״ב

בארבה. בִּשְׁבִיל מַכַּת הָאַרְבֶּה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵתֵי גוֹבָא וְיִסַק עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵכוּל יָת כָּל עִסְבָּא דְאַרְעָא יָת כָּל דִי אַשְׁאַר בַּרְדָא:

בארבה. אמר ר' משה הכהן, כי טעם בארבה, שארבה שם במטה, ואין זה נכון רק הטעם בארבה, בעבור שיבא:

עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה. בְּצַד הָאַרְבֶּה, וְהוּא הַדְּרוֹמִי, כְּמוֹ מְצַוֶּה לָאַרְבֶּה שֶׁיָּבֹא, כְּעִנְיַן (ישעיהו ה:כו) "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבֹא".

על ארץ מצרים מן הדין היה לו לנטות ידו על הים כדי להביא הארבה ששם הוא מצוי כמו שמצינו למעלה בצפרדעים שלא נטה ידו על הארץ רק על הנהרות ועל היאורים, אלא לפי שהיה משה עתיד לנטות ידו פעם אחרת על הים לא רצה הקב״‎ה שיטה ידו עכשיו על הים.

בָּאַרְבֶּה. אוּלַי שֶׁיִּקְשֹׁר אַרְבֶּה אֶחָד בְּמַטֵּהוּ, אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם הָאַרְבֶּה בִּנְטוֹתוֹ אֶת יָדוֹ לְסִימָן, כִּי נְטִיַּת יָדוֹ הוּא בִּשְׁבִיל אַרְבֶּה.