גַּ֞ם מִיּ֣וֹם ׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אוֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֮ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַ֠ד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּחָ֖ה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי׃

פחם - המ"ם נוסף ופחה ופחם כאמנה ואמנם או המ"ם סימן הרבים והטעם פחה שלהם והוא הנכון רק הראוי פחתם.

לחם הפחה - הראוי לפחה.

גם מיום. ר״ל גם הטובה הזאת עשיתי עם ישראל כי מעת אשר צוה המלך אותי להיות מושל להם בארץ יהודה והיא משנת וכו׳ כל אותן השנים אני וחברי הנשמעים לי לא אכלנו מאכל המוטל להאכיל את הפחה מדמי העם:

פחם. פחה שלהם:

גם, ר"ל שלא לבד שהטיב לעניים לא הכביד גם על העשירים ולכן שמעו לקולו. פחם, המ"ם סימן הרבים פחה שלהם:

פחם. הוא כמו פחה:

לחם הפחה לא אכלתי. ר"ל שלא לקחתי מהעם הלחם שהיה ראוי לפחה לקחת מהם: