וָאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ הַמֶּ֖לֶךְ לְעוֹלָ֣ם יִחְיֶ֑ה מַדּ֜וּעַ לֹא־יֵרְע֣וּ פָנַ֗י אֲשֶׁ֨ר הָעִ֜יר בֵּית־קִבְר֤וֹת אֲבֹתַי֙ חֲרֵבָ֔ה וּשְׁעָרֶ֖יהָ אֻכְּל֥וּ בָאֵֽשׁ׃

ואשא את היין. ואנכי נשאתי את כוס היין ונתתיה למלך וכך הוא המנהג שהמביא יין בחצר המלך אינו נושא ונותנו למלך אבל שר המשקים מקבל כוס היין מיד המביא והוא נושא ונותנו למלך:

המלך לעולם יחיה. כן הוא מדרך המוסר לברך את המלך בראשית האמרים:

אשר העיר וגו׳. ובעבור זה אני עצב ולזה פני רעים:

אכלו באש. שרופים באש:

ירעו. מל׳ רעה:

חרבה. מל׳ חורבן:

אוכלו. נשרפו:

ואומר, ולכן לא הכחיש לאמר שאין פניו רעים, רק אמר שהסבה הוא מה שהעיר בית קברות אבותי חרבה, כי מקום קברות האבות היה יקר וקדוש בעיני הפרסיים: