וְעַמֵּ֣י הָאָ֡רֶץ הַֽמְבִיאִים֩ אֶת־הַמַּקָּח֨וֹת וְכׇל־שֶׁ֜בֶר בְּי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ לִמְכּ֔וֹר לֹא־נִקַּ֥ח מֵהֶ֛ם בַּשַּׁבָּ֖ת וּבְי֣וֹם קֹ֑דֶשׁ וְנִטֹּ֛שׁ אֶת־הַשָּׁנָ֥ה הַשְּׁבִיעִ֖ית וּמַשָּׁ֥א כׇל־יָֽד׃

המקחות - שם דבר מן לקח כטעם ממכר.

ושבר - בחטים ושעורים.

את המקחות. הדברים הנקחים מהם:

וכל שבר. כל מיני תבואה כמו בשבר אשר הם שוברים (בראשית מ״ו):

וביום קודש. זה י״ט:

ונטש. נעזוב עבודת האדמה בשנת השמטה:

ומשא. אף נעזוב בשמטה חוב ההלואה הניתן ביד וכן נאמר שמוט כל בעל משה ידו (דברים ט״ו:ב׳):

ונטש. ונעזוב כמו תשמטנה ונטשתה (שמות כ״ג):

ומשא. חוב ההלואה:

ועמי הארץ, קבלו על עצמם איסור מקח וממכר שלא נזכר בתורה בפירוש, ונטוש, לאפוקי ממ"ד שאם אין יובל אין שמיטה, ואין יובל נוהג רק בזמן שכל יושביה עליה:

וכל שבר. וכל קנין והשמטת קרקע והשמטת כספים כי בזה נכשלו בהיותם בא"י כמו שתמצא מבואר בדברי ירמיה. והנה נטישת השנה השביעית הוא שישמיטו ידיהם מקרקעותיהם בעליהם והוא שיהיו הפירות כמו הפקר כמו שבארנו בפרשת בהר סיני: