אֲֽנִי־חׇ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי עׇרְמָ֑ה וְדַ֖עַת מְזִמּ֣וֹת אֶמְצָֽא׃

שכנתי ערמה - חסר בי"ת, כמו: שכן ארץ. והטעם: שהערמה צריכה חכמה שלא תכון זולתה.

ודעת מזמות אמצא - וידיעת מזימת הדורשים אותו אמצא ואגיע עד תכלית כוונתם. ויתכן לפרש אני חכמה מכרת ויודעת כל ערמה, כאילו שכנתי בתוכה וגם אני יורדת לסוף דעת כל מזמה, ולפי שהדעת היא הנמצאת אחר החכמה והתבונה, אמר מלת אמצא. והטעם: כי לא יבצר מן החכמה כל מזמה.

שכנתי ערמה. אני שוכן בערמה ר״ל א״א לעשות תחבולות להערים להנצל מיד היצה״ר המסית בזולת חכמת התורה:

ודעת. אני ממציא להודיע מחשבות העוזרים על הצלה מיד היצה״ר המסית וכפל הדבר במלות שונות:

מזמות. מחשבות:

אני חכמה שכנתי ערמה, הערמה היא הכח אשר בנפש לשקול כל דבר טרם העשותו כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, והפוכו הוא הפתי, ולפעמים יערים האדם לרעה, אבל מי שאסף אל נפשו חקי החכמה הוא ישתמש בערמתו לחשוב דרכו עפ"י חקי החכמה, ולהתיעץ עם נפשו בכל דבר ולערום שיהיו מעשיו כפי חוקי החכמה, שעז"א לתת לפתאים ערמה, שהחכמה תלמדם לערום ולחשוב על מעשיהם, ועז"א שאני חכמה אני שוכנת אצל הערמה, כי הערמה בלא החכמה תהיה לרוע לרוב.

ודעת מזמות אמצא המזימות הם מחשבות העמוקות בחכמה, וע"י שיעמיק במחשבת החכמה ימצא דעת להשיג ידיעה ברורה ממנה, שע"י עומק העיון בה יקבעו החקים בלבו ליסוד נאמן, עד שישובו אצלו כמושכלות ראשונות או מוחשות, בענין שהערמה היא שוכנת קודם החכמה, ואחריה המזימות, ואחריהם הדעת:

אני חכמה שכנתי ערמה. במקומות שנמצאת שם ערמה ודרך השתדלות והם הסדרים ההגיונים ויצטרך לו גם כן שימצא יראת ה' רוצה לומר לקיחת המוסר במדות ויצטרך לו עוד לשנא רע כדי שיתרחק מדרכיו וישנא מדת הגאוה כי היא מסירה השלימות מהאדם וישנא דרך רע בדעות ודברים המציעים שרשים כוזבים כי אלו ימנעו ממצוא החכמה לפי שהמעיין ירצה להמשיך המאמרים במה שאחר ההתחלות באופן שהוצעו ההתחלות וירצה להמשיך תמיד לשמרם וזה יביאהו לטעות בהם: