מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ (ובתרבית) [וְתַרְבִּ֑ית] לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ׃

לחונן - לאיש שיחון הדלים.

מרבה הונו. המרבה הונו בנשך ותרבית הנה לא לעצמו יקבץ ההון כי המקום יקח ממנו ויתננה למי שחונן את הדלים:

הונו. מלשון הון ועושר:

בנשך. ותרבית נשך בכסף ותרבית באוכל וכן נאמר את כספך וגו׳ בנשך ובמרבית וגו׳ אכלך (ויקר׳ כה):

לחונן. מל׳ חנינה ומתנה:

מרבה הונו, כל אלה הפסוקים באו לפרש מ"ש טוב רש הולך בתומו, ופ' תחלה אם תחלתו קוצים בחסימת התאוות סופו מישור, ובהפך סופו קוצים, עתה מפרש באסיפת ההון, מי שהולך בדרך עקש שתחלתו מישור להרבות הון ע"י נשך ותרבית סופו שיורש, ויאבד ממונו, ומי שהוא חונן דלים להלוותם בחנם שתחלתו קוצים, הוא יקח ההון המקובץ בנשך, וסופו מישור שיתעשר:

מרבה הונו. מי שירבה הונו בנשך ובתרבית שהוא דומה לעושק מצד התורה שמנעה זה הנה הש"י ישיב גמולו להשיב ההון לאשר עשקו מהם באופן מה וזה כי הנשך והרבית יוקח מהדלים מפני צרכם אל ההלואה והש"י יסבב שיהיה העושר המקובץ בזה האופן לאיש אשר הוא חונן דלים וממנו יוחן לו לחון העניים כמנהגו: