הָבִ֣יאָה לַמּוּסָ֣ר לִבֶּ֑ךָ וְ֝אׇזְנֶ֗ךָ לְאִמְרֵי־דָֽעַת׃

הביאה, אל, אתה - [יב-יד] ג' דבקים.

הביאה. הכנע לבך לשמוע אל המוסר ואזנך וגו׳:

הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת. גם אם קבל אדם באזניו חקי החכמה מרבותיו, בכל זה אינו בטוח שילך בהם, כי ציורי התאוות סותרים ונלחמים עם חקי החכמה, והלב שהוא כח המושל בגויה, י"ל מלחמה פנימית, פעם ימשלו בו ציורי החכמה, פעם ימשלו בו ציורי התאוות, בפרט שחקי החכמה אין טעמם ידוע, והחכם נתן ע"ז עצה שיביא אזניו לאמרי דעת, שיקבל ג"כ דברי דעת שהם אשר קנו יודעים ע"י מושכלות ראשונות וע"פ החושים, שראו השגחת ה' בעולמו, ואיך ערך את העולם בחכמה, ומשלם לרע כרשעתו וסוף הגוף למות, וכדומה, ועי"כ יביא את לבו למוסר, שיירא מפחד העונש ומיראת ה' ורוממתו, שזה העוזר אל הלב למשול כפי חקי החכמה ולהכניע את התאוה, כמ"ש בכ"מ:

הביאה למוסר לבך. הביאך לבך לקנין המוסר והוא הפילוסופיא המדינית ואחר זה הישר אזנך לשמוע אמרי דעת החכמים הנבונים: