מִשְׁלֵי כ״א · ח׳

הפכפך - שם תאר לדרך והוא הפך הישר, כלומר הפכפך הוא דרך איש ודרך זר.

הפכפך. המתהפך במעשיו פעם כך ופעם בהפך הנה פעם דרך איש לו ופעם הוא זר מן הדרך אבל האיש הזך פעלו ישר בכל עת מבלי השתנות:

הפכפך דרך איש וזר, מוסב למעלה באר הטעם ששוד רשעים יגורם, כי מאנו לעשות משפט ודרך איש, הפכפך וזר להם, ר"ל כי האדם הוסד בטבעו ללכת בדרך משפט ושלא לגזול ולחמוס, ושיאהב האמת והצדק, ובזה יתקיימו האנשים בהנהגה המדיניית, אבל הרשעים האלה, וכן בעלי לשון שקר שהזכיר, דרך איש הטבוע לו בטבע הוא הפכפך וזר להם, כי הם הולכים בדרך הפוך מן הדרך אשר הטבע האדם עליו, מתרחקים מן המשפט אל השוד, מן האמת אל השקר, ודרך הישר זר להם, ועי"כ יגורו מן השוד, כי כל החבורה האנושית מתנגדת אל הרשעים האלה שדרכם הפוך וזר, אבל הזך ישר פעלו, הזך הוא הנקי מפסולת, ויצדק על נקיון התאוות בשכל המעשי, והישר הוא בשכל העיוני, הזך הוא בחכמה והישר הוא מצד הבינה, מי שאינו זך במידותיו וחוטא מן חקי החכמה, לא יוכל להיות ישר, כי התאוה תטהו מני דרך מן היושר אל ההפך, שעל ידי שדרכו זר בתאוה הוא הפכפך, אבל אם הוא זך ילך ביושר כי הבינה מסכמת בטבע אל היושר:

הפכפך דרך איש וזר. הנה מפני זה היה הפכפך דרך כל איש מהם וזר כשיעיינו במה שאחר ההתחלות כי יצטרך להם לבלבל עיונם ולהניח דברים זרים הפכיים לאמת בדרך שישמרו שרשיהם והתחלותיהם, ואולם האיש הזך והנקי מהטעות בשרשים וההתחלות לא יצטרך לעיין דברים במה שאחר ההתחלות כי אם ביושר ובצדק: