מֵ֭חֹרֶף עָצֵ֣ל לֹא־יַחֲרֹ֑שׁ (ישאל) [וְשָׁאַ֖ל] בַּקָּצִ֣יר וָאָֽיִן׃

מחורף - המ"ם תחת בי"ת, כלומר בעת החורף.

ושאל - שישאל מן הקוצרים ולא יתנו לו מאומה, בעבור עצלותו.

מחורף. מסיבת צנת החורף לא יחרוש העצל את שדהו ובעת הקציר שואל תבואה ואיננה כי לא צמחה שדהו הואיל ולא חרשה:

מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, זמן החרישה הוא בחורף ואז האויר קר, והעצל שאינו אוהב לעשות מלאכה גם בעת נכון לזה, כ"ש שיתעצל בסבת החורף, ואח"כ בבוא הקציר שהאויר טוב שואל לאכול ואין, והוא משל על האיש המתעצל לאסוף חכמה בימי נעוריו, שאז הזמן לחרוש חלקת הנפש מן הקוצים והדרדרים וציורי התאוה, ולזרוע בה זרע החכמה ודעת, אבל אז רתיחת הבחרות ותאותיו ימנעוהו מזאת ויתעצל, ואח"כ בימי זקנותו שאז נחו רתיחות הילדות, אבל אחר שלא הכין אדמת הנפש לחכמה בזמנו לא ימצא פרי, וכן ימליץ החורף על ימי חיי הנפש בגויה, שאז זמן החרישה והזריעה, ובעת תתפשט הנפש מלבוש החומר אז זמן הקצירה, ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת:

מחורף עצל לא יחרוש. אמר להעיר על העצל מלבקש השלימיות כי בסופו יהיה משולל מהשגתם כי העצל איננו חורש אדמתו ועובד אותה כראוי בחורף וזה הוא סבה אל שלא יעשה פרי אשר זרע בה וכן העצל לא ישתדל בתחלת ענין לתכן גופו בלקיחת המוסר ולזה לא יכול להשיג החכמה ולא השתדל בה ג"כ וזה יהיה סבה אל שלא יתן פריו השכל ששם בו הש"י: