לְֽקַח־בִּ֭גְדוֹ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וּבְעַ֖ד (נכרים) [נׇכְרִיָּ֣ה] חַבְלֵֽהוּ׃

לקח - חבלהו, לשון צווי:

לקח בגדו. לקח למשכון את בגד הערב ולא תאשם בזה כי מעצמו נעשה ערב בעבור הזר והכניע עצמו בזה:

ובעד. נכריה כפל הדבר לומר בין ערב עבור איש בין בעבור אשה עניה סוערה:

חבלהו. ענין משכון כמו אם חבל תחבל (שמות כ״ב:כ״ה):

"לקח בגדו כי ערב זר - יש הבדל בין זר ובין נכרי:

* הזר יהיה גם מארץ הזאת כשאינו מבני ביתו או מעירו,

* והנכרי הוא מארץ אחרת.

אמר:

* אם ערב בעד זר, תקח את בגדו, ולא תגע בגופו אם אין לו;

* אבל אם ערב בעד נכריה, חבל אותו בעצמו, כי פשע יותר,

ויש לו נמשל, שרמז עליו במלת נכריה, שלפי המשל היא זונה נכריה, כמו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ולפי הנמשל ידבר שם ופה על דעות כוזבות ודעות עובדי כו"ם, שהתופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר הוא זונה עם זרה, ופה ירמזנו בשם ערבות, כי הערב מקבל עליו אחריות של הלוה, וכן הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה, לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות:

* והערב בעד זר, היינו דעת שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה (אבל בכ"ז אינה נכריה להיות בה דעת כו"ם ועבודת נכר), יקח ממנו את בגדו ולבוש תפארת ועדי זהב אשר לבש ישראל בהר חורב,

* אבל הערב בעד נכריה, שהיא עבודת כו"ם ואלהי נכר, יחבלו אותו בעצמו, כי אז נכרת מעדת ה' ומחלקו אל הנכריה אשר התמכר לערוב ערובה, ולכן בא פסוק זה שנית לקמן (כ"ז י"ג):

לקח בגדו. הנה מי שערב זר והוא הנמשך אל הכח המתעורר לתאוות הגופיות הפשיטהו מכל קנינו להפרע ממנו והנה השכל הוא הערב בעד האיש הזר ובעד נכריה והיא הנפש המתאוה כמו שקדם בראש זה הספר קח משכונו להפרע כי השכל הוא המקבל העונש במה שלא השיגהו תענוג מאלו הפעולות המגונות כמו שקדם: