מַרְפֵּ֣א לָ֭שׁוֹן עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְסֶ֥לֶף בָּ֝֗הּ שֶׁ֣בֶר בְּרֽוּחַ׃

מרפא - רמז למוסר שירפא נגע הסכלות, כעץ חיים שהאוכל מפריו יחיה שנים רבות, כן לומד מפיו מוסר יחיה.

וסלף - שיסלף לשונו לדבר אולת תבא שבר ברוחו, כענין רוח נכאה, כי אין לשברה רפואה.

מרפא לשון. מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות היא לו לעץ המגדל חיים אבל המעקם בלשונו לדבר קשות בא שבר ברצונו כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו:

מרפא. מלשון רפיון:

וסלף. ענין עקום ועוות:

ברוח. עניינו רצון וכן הנני נותן בו רוח (ישעיה לז):

מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח, מצויר כי הסלף של הלשון ר"ל הלשון הנוטה מדרך החכמה ומדבר לה"ר ורכילות (וכ"ש כשמעוות בבינה שזה גדר סתם לשון שהוא הדיבור התבוניי) הוא שבר ברוח, ר"ל באשר הדיבור הוא עצמות האדם מי שמסלף את הלשון זה בא מצד שבר פנימי ששרשו ברוח האדם, שרוחו נשבר ויש בו חולי ואינו שלם, כי המקלקל בכחות נפש הבהמיית הוא שבר בנפש הבהמיית שאינו מסוכן כ"כ כמו שבר הרוח, אולם העץ חיים הוא רפואה לחולי הלשון, שהוא העסק בתורה וחכמה שהיא עץ חיים למחזיקים בו, תרפא את הלשון, כעצים תרופיים המרפאים כל מחלה, ומי שלא ישתמש ברפואה זו וע"י פיתוי הלשון לא יאכל מעץ חיים רק מעץ הדעת טוב ורע שהביאה מיתה לעולם ע"י בעל הלשון הראשון שהוא הנחש (כמ"ש אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון), והוא המסלף בלשונו, זה סימן שרוחו הפנימי נשברה ויש לו רוח רעה:

מרפא לשון. מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים יגרום לעצמו החיים כי כל מי שיקום עליו להזיק לו יתפייס לו בדבריו ואולם מי שמשים בלשונו סלף ועוות יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו: