אבן עזרא
רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12חרף עושהו - שגזר עליו הדלות, שסבור העושק שלא יוכל השם להצילו מידו.
ומכבדו - מכבד השם, בעבור שאמר הענק תעניק לו על כן.
חרף עושהו - שגזר עליו הדלות, שסבור העושק שלא יוכל השם להצילו מידו.
ומכבדו - מכבד השם, בעבור שאמר הענק תעניק לו על כן.
חרף עושהו. כי בעבור חולשתו עושקו וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו אבל החונן את האביון הוא מכבד את המקום שעשהו:
חרף. ענין גדוף:
(משלי יד לא): עושק דל חרף עושהו - ה' לא ברא את האדם לרעתו, רק לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה, שברא הכל לתועלתם ושיחיו חיי העידון והטוב. אמנם, האדם, שמזונותיו קשים להשיג, ויש דלים וחלכאים שאין משיגים מזונותיהם, הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו, כמו שנאמר (משלי כב ב): עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה':
* שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים,
* והאביון יקבל צדקה בדרך מתנת חינם.
ומי ש:
* עושק את ה"דל ואין נותן לו שכרו, חרף עושהו, כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו, וכבר אמרו מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני.
* וה"חונן אביון במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא מכבד את עושהו, כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה.
עושק דל. מי שהו' עושק דל הוא כאילו חרף הש"י כי חשב שאין שם מי שישמרהו מידו לחלשתו ועל זה נשען כשעשקהו ולא נתן אל לבו כי הש"י יוכל להצילו מידו ולזה יהיה מי שחונן אביון מכבד הש"י כי הוא אינו מקוה בזאת המתנה גמול כי אם מהש"י: