מְלָכִים ב׳ ט׳ · ל״ה

הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שֶׁהָיְתָה מְרַקֶּדֶת לִפְנֵי חֲתָנִים בְּיָדֶיהָ וּבְרַגְלֶיהָ וּמְכַשְׁכֶּשֶׁת בְּרֹאשָׁהּ.

וַאֲזַלוּ לְמִקְבְּרָהּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ בָה אֱלָהֵין גוּלְגַלְתָּא וְרַגְלַיָא וּפִסַת יְדָא:

כי אם הגולגולת וכו׳. ושאר כל הגוף אכלו הכלבים, כדבר ה׳ ואמרו רבותינו ז״ל (פרקי דרבי אליעזר פרק יז): בזכות שהיתה מרקדת ברגליה, ומטפחת בידיה, ומרכנת בראשה, לפני הכלה לשמחה, לזה נשארו ולא אכלוה הכלבים:

הגלגלת. הראש:

ולא מצאו בה כי אם הגלגולת הנה היעוד היה שיאכלו אותה הכלבים בחלק יזרעאל, דהיינו בחלקת השדה ששם הומת נבות, והיא הומתה בעיר רחוק מן החלקה, והכלבים לקחו את גויתה ונשאוה לחלקת נבות ושם אכלוה, ולא מצאו במקום שהומתה רק הגלגולת וכפות ידים ורגלים, והשיעור שמטמא באהל הוא רוב בנינו או רוב מנינו (כמ"ש בפ"ב דאהלות) ורוב בנין דהיינו השדרה והשוקים והירכים נלקח משם, רוב מנין העצמות שהם כפות הידים והרגלים והגלגולת שהם קכ"ח עצמות נשארו ונקברו, ועל זה אמר: