מְלָכִים ב׳ ט׳ · ל״ג

שִׁמְטוּהָ. מִן הַחַלּוֹן אַרְצָה.

וַאֲמַר מַגְרוֹהָא וּמַגְרוּהָא וּנְדָא מִדָמָהּ עַל כּוֹתְלָא וְעַל סוּסְוָתָא וְדָשׁוּהָ:

שמטוה. הזיזו אותה מן החלון, להפילה לארץ:

וירמסנה. יהוא רמסה ברגליו:

שמטוה. ענין הזזה מן המקום, כמו (שמואל ב ו ו): שמטו הבקר:

ויז. מלשון הזיה ונטיפה:

שמטוהו. כתוב שמטוה קרי והכתוב שב אל גוף איזבל כאילו יאמר שמטו גופה כדי שיפילוהו לארץ וזהו סקילה כמו שסוקל נבות כי הסקילה היא אם בשליכת אבנים על הנסקל או ביריית הנסקל על האבן כאמרו כי סקול יסקל או ירה יירה והנה זה היה מדה כנגד מדה:

וירמסנה. רמס אותה יהוא אחרי נפלה להמיתה בשלמות ולקיים מה שנאמר והיתה נבלת איזבל כדמן על פני השדה: