מְלָכִים ב׳ ט׳ · י״א

אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ. אַתֶּם מַכִּירִים אֶת הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע.

וְיֵהוּא נְפַק לְוַת עַבְדֵי רִבּוֹנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ הַשְׁלָם מַה דֵין אֲתָא שַׁטְיָא הָדֵין לְוָתָךְ וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן יְדַעְתּוּן יַת גַבְרָא וְיַת שׁוּעִיתֵיהּ:

יצא. מן החדר:

ויאמר. אחד מהם שאלו השלום, רצה לומר: אם הנביא ניבא טוב ושלום, מדוע אם כן בא אליך לבד, ולא אמר לכולנו:

המשוגע. כן קראו את הנביא, לפי שבעת שהיה מתבודד בנבואה, היה נדמה להם כמשתגע, על כי לא פנה אז בעניני העולם:

אתם ידעתם. כאומר הלא אתם מכירים אותו ואת דבריו, שהמה של מה בכך, לא שלום ולא למלחמה, והיה חפץ להעלים הדבר, עד עת יראה כי יש לאל ידו:

שיחו. דברו, כמו (מלכים א יח כז): כי שיח וכי שיג לו:

ויאמר לו השלום. ר"ל שכבר אמר לו זה אחד מהשרים אשר שם וחקר עמו אם הדבר שדבר אליו הוא שלום או הפך כי רגילי' היו הנביאים ליעד רע לישראל והנה קראו הנביא משוגע לפי שמרוב התבודדות שכלם בש"י היו שוגים בשאר הענינים:

אתם ידעתם את האיש ואת שיחו. ר"ל אתם מכירים את האיש ואת דבריו שאין בהם ממש ולזה אין לכם לחקור על דבריו כי לא אמר דבר שיהי' לו שורש: