וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א תַכֶּ֔ה הַאֲשֶׁ֥ר שָׁבִ֛יתָ בְּחַרְבְּךָ֥ וּֽבְקַשְׁתְּךָ֖ אַתָּ֣ה מַכֶּ֑ה שִׂים֩ לֶ֨חֶם וָמַ֜יִם לִפְנֵיהֶ֗ם וְיֹֽאכְלוּ֙ וְיִשְׁתּ֔וּ וְיֵלְכ֖וּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶֽם׃

הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ וְגוֹ'. וְכִי דַּרְכְּךָ לַהֲרֹג אוֹתָם שֶׁאַתָּה מֵבִיא שִׁבְיָה.

וַאֲמַר לָא תִקְטוֹל הָא דִשְׁבֵיתָא בְּחַרְבָּךְ וּבְקַשְׁתָּךְ אַתְּ קְטֵיל שַׁוֵי לַחְמָא וּמַיָא קֳדָמֵיהוֹן וְיֵכְלוּן וְיִשְׁתּוּן וְיֵזְלוּן לְרִבּוֹנֵיהוֹן:

האשר שבית. האם הם אשר שבית אתה, לשתכה בהם, הלא בנס הובאו, ומה לך להם:

האשר. בה״א התימה:

האשר שבית כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה, ובפרט שהם לא באו לעשות רע עם הנביא רק להטיב עמו לפי דעתם:

האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה. ר"ל הנה אלו שביתי ונהגתי בכח גבורת השם יתברך ולמה תכה אותם האם תכה האנשים אשר תנהג בשבי בחרבך ובקשתך אין זה ראוי וכל שכן שאין ראוי זה באשר שבה אותם הש"י: