מְלָכִים ב׳ ה׳ · י״א

הִנֵּה אָמַרְתִּי. סָבוּר הָיִיתִי, אֵלַי יֵצֵא הַנָּבִיא וִידַבֵּר עִמִּי וְיִרְאֶה אֶת הַחֹלִי.

וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם. הַצָּרַעַת.

וּרְגִיז נַעֲמָן וַאֲזַל וַאֲמַר הָא הֱוֵיתִי אֲמַר דִלְוָתִי יִפּוֹק מִפַּק וִיקוּם וִיצַלֵי בִּשְׁמָא דַייָ אֱלָהֵיהּ וִירִים יְדֵיהּ עַל אֲתַר בֵּית מָחָתָא וְתִתַּסֵי סְגִירוּתָא:

אלי יצא וכו׳. חשבתי כי לכבודי יצא אלי, ויעמוד לפני על רגליו, כדרך הכבוד שעושים בני אדם לשרים הגדולים. ובדבר הרפואה, חשבתי שיקרא בשם ה׳, וינופף ידו אל מקום הצרעת, להשפיע שם הרפואה על פי נס, ובאופן זה יאסף המצורע:

והניף. מלשון הנפה והרמה:

ויקצוף נעמן והיה קצפו על שני ענינים, א. על מה שצוה שיבא לפניו, ובבואו לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, שזה היה יכול לעשות תחלה כשהיה בבית המלך, וזה שכתוב אמרתי אלי יצא יצא, רצה לומר חשבתי שלכן קורא אותי מפני שצריך הוא שיצא אלי לראות החולה, ולכוון התפלה בפני כענין ויעתר יצחק לנכח אשתו, וזה שכתוב ועמד וקרא בשם ה' אלהיו, וגם שיניף ידו אל המקום שבו הצרעת, בענין שיעבירו בידו בדרך סגוליי בכח הנביא:

והניף ידו אל המקום. ר"ל אל המקום אשר הוא עובד הש"י: