וַיִּֽצְק֥וּ לַאֲנָשִׁ֖ים לֶאֱכ֑וֹל וַ֠יְהִ֠י כְּאׇכְלָ֨ם מֵהַנָּזִ֜יד וְהֵ֣מָּה צָעָ֗קוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ מָ֤וֶת בַּסִּיר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וְלֹ֥א יָכְל֖וּ לֶאֱכֹֽל׃

וַאֲרִיקוּ לְגַבְרַיָא לְמֵיכַל וַהֲוָה כְּמֵיכַלְהוֹן מִתַּבְשִׁילָא וְאִינוּן צְוָחוּ וַאֲמַרוּ מוֹתָא בְדוּדָא נְבִיָא דַייָ וְלָא יְכִילוּ לְמֵיכַל:

ויצקו. שפכו הנזיד אל הקערות לאכלה:

מות בסיר וגו׳. אתה איש אלהים, הנה בסיר יש דבר הממית, כי הרגישו במרירתו:

ויאמרו מות בסיר רצה לומר, א. שצעקו על העבר שמקצת שאכלו הזיק להם, ב. על העתיד שיתר העם לא יכלו לאכל:

ויצקו לאנשים לאכול. ר"ל שיצקו מהסיר אל הקערה וכאשר אכלו ממנו צעקו שיש סם המות בסיר ועל צד המופת צוה הנביא שיקחו קמח וישליכו אל הסיר וכאשר עשו זה נרפא הנזיד ולא היה דבר רע בסיר: