מְלָכִים ב׳ כ״ב · כ׳

וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם. וּמַהוּ הַשָּׁלוֹם, וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּחֻרְבַּן הַבָּיִת.

בְּכֵן הָא אֲנָא כָנִישׁ לָךְ לְוַת אֲבָהָתָךְ וְתִתְכְּנֵישׁ לְקִבְרָךְ בִשְׁלָם וְלָא יְחַזְיַן עֵינָךְ בְּכָל בִּישְׁתָא דִי אֲנָא מַיְתֵי עַל אַתְרָא הָדֵין וַאֲתִיבוּ יַת מַלְכָּא פִּתְגָמָא:

אל קברותיך. ולא תקבר בארץ העובדי גלולים:

בשלום. עם כי מת במלחמה, מכל מקום תחשב לו לשלום, על כי לא ראה בהרעה הבאה על ישראל:

וישיבו. חלקיה וחבריו:

אוספך. ענין מיתה, כמו (במדבר כ כד): יאסף אהרן:

ונאספת. ענין הכנסה, כמו (שופטים יט יח): ואין איש מאסף אותו:

לכן הנני אוספך על אבותיך פי' רי"א שתוסף נפשך במעון הרוחני למעלה ממדרגת אבותיך הצדיקים, ונאספת והגם שימות בידי פרעה נכה ולא ימות בשלום יקבר בשלום כי הובילוהו ממקום המלחמה לקברות באין מוחה, ועל ידי כן ולא תראינה עיניך וכו' שלא יראה חורבן העיר וחורבן בית ה':

לכן הנני אוסיפך אל אבותיך. ר"ל שבמותו יהיה נקבר אצל אבותיו ולא תהיה הרעה בימיו ידמה שהיו בישראל אז נביאים זולת חולדה אך שלח אליה מפני היותה קרובה לו כי הית' אז בירושלם: