מְלָכִים ב׳ ב׳ · ח׳

וַיִּגְלֹם. כְּרָכָהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לְהַכּוֹת בָּהּ.

וַיִּגְלֹם. וְלֹא כְּרִיכָה מַמָּשׁ, אֶלָּא קוֹלֵט, שֶׁקּוֹרִין פייגד"ו בְּלַעַ"ז.

וּנְסִיב אֵלִיָהוּ יַת שׁוֹשִׁיפֵיהּ וְאַחְזַר וּמְחָא יַת מַיָא וְאִתְפְּלִיגוּ לְכָא וּלְכָא וַעֲבָרוּ תַרְוֵיהוֹן בְּיַבֶּשְׁתָּא:

ויגלום. כרך אדרתו, שתהא נוחה להכות בה את המים:

ויחצו הנה והנה. נבקעו המים, ומזה הלכו להם, ומזה נשארו במקומם ולא ירדו למטה:

אדרתו. מלבוש יקר המיוחד לנביאים, וכן (שם יט יט): וישלך אדרתו:

ויגלום. כרכו כאחת, וכן (יחזקאל כז כד) בגלומי תכלת, ופירושו בכריכת בגדי תכלת:

בחרבה. ביבשה:

ויקח על דרך הרמז, הנה כבר בארו החכמים כי אליהו נזדכך גופו ונפרדו ממנו שני יסודות הכבדים מים ועפר, ונשאר גוף מורכב מאש ורוח שיכול לעלות למעלה, כמ"ש והנה רכב אש, ויעל בסערה, ונשאר גופו בעליונים, וכבר כתבתי כי בעת שהאכילו המלאך עוגות רצפים וצפחת מים נפרד יסוד העפר מגופו, ועתה רצה להפריד גם יסוד המים היורד הוא למטה ומבואר אצלי, כי הנס אשר יעשה האדם בעולמו הקטן, יגדל עוז לעשותו גם בעולם הגדול, שאם יכניע את טבע גופו לענינים אלהיים נגד טבעו, כן גם הטבע הכוללת תמשך אחריו, וברצות אליהו לבטל יסוד המים מעולמו הקטן שהוא גופו, לקח אדרתו שהוא משל אל לבושו החומרי ויגלום עשהו גולם, כמ"ש גלמי ראו עיניך, שהוא החומר המוכן להשתנות ולהעשות כלי כאשר יושר בעיני היוצר לעשות, ובזה הכה את המים ובטל יסוד המים שבגופו, וכן גם הטבע הכוללת נמשכה אחריו, ויחצו הנה והנה, שביטול הטבע בעולמו הקטן יחייב ביטול הטבע בעולם הגדול כשני כלי זמר הנערכים זה מול זה כנודע:

ויגלם. ר"ל שכבר כרך אדרתו והכה בה במי':