מְלָכִים ב׳ י״ח · ד׳

וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן, כְּלוֹמַר מַה צֹּרֶךְ בָּזֶה, אֵינוֹ אֶלָּא נְחַשׁ נְחשֶׁת.

הוּא אַעֲדֵי יַת בָּמָתָא וּתְבַר יַת קָמָתָא וְקָץ יַת אֲשֵׁירָתָא וּפְסֵיק יַת חִוְיָא דִנְחָשָׁא דַעֲבַד מֹשֶׁה אֲרֵי עַד יוֹמַיָא הָאִינוּן הֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַסְקִין בּוֹסְמִין לֵיהּ וַהֲווֹ קָרָן לֵיהּ נְחוּשְׁתָּן:

את הבמות. מה שהקריבו עליהם לגבוה, ובאיסור נעשו, כי מעת שנבנה הבית נאסרו הבמות אשר עשה משה. בעת נשלח בישראל הנחשים השרפים, צוהו ה׳ לעשות נחש נחושת להביט בו נשוך וחי, כמו שנאמר בתורה (במדבר כא ח):

מקטרים לו. בחשבם שיש בו אלהות, על כי נתרפא הנשוך כאשר הביט בו:

נחשתן. כאומר, מה זה, הלא הוא רק נחושת ולהקטין מעלתו הוסיף הנו״ן, כי כן דרך המקרא, וכן (שמואל ב יג כ): האמינון אחיך:

וכתת. ענין כתישה, כמו (שם ב ד): וכתתו חרבותם:

וכתת נחש הנחשת פי' התוספות בחולין (ז' ע"א) שאסא ויהושפט לא בערום שטעו שמפני שנעשה על פי הדבור אסור לבערו, נראה פי' כי יש פלוגתא בחולין דף מ"א אם אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה זוטא ובע"ז דף נ"ד אמר עולא אר"י אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ולמד לה ממה שגנז חזקיה הכלי שרת ששמש בהם אחז לעבודה זרה, שמזה מוכח שאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ושם דף נ"ג ע"ב, עמ"ש רב ישראל שזקף לבנה וכו' מכדי כתיב ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הק' הר"ן בשם הרמב"ן דלמא לזה אסר רחמנא משום דעבד בה מעשה ותירץ דרב פליג אדעולא וס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ואם כן הראשונים היו ס"ל כדעת רב, וחזקיה לשיטתו שגנז כלים של אחז שס"ל דבמעשה אוסר דבר שאינו שלו, לכן כתת נחש הנחושת, ועל זה אמר ויקרא לו נחשתן היינו שנעשה כמו נחושת שלהם שיכולים לאסרו, אחר שעשו בו מעשה:

הוא הסיר את הבמות. הם שנעשו להקריב בהם לש"י אשר לא סרו בימי מלכי יהודה הראשונים:

ושבר המצבות. כי התורה אמר לא תקים לך מצבה ואע"פ שהיא לש"י כ"ש כשהיתה לשם ע"ג כמו שאחשוב שהיה הענין באלו המצבות:

היו בני ישראל מקטרים לו. הנה חשבו שתהיה לזאת הצורה מדרגה אלהית מפני שעשאה משה והיה כל הנשוך וראה אותו וחי והנה קרא לו חזקיה נחשת שלהן כאילו יאמר שאין לזאת הצורה כח כי אם מה שיש מהכח לנחשת: