מְלָכִים ב׳ י״ז · כ״ג

וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל. זֶה נָקוּד בְּחִירִ"ק, שֶׁהוּא לְשׁוֹן גָּלָה, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן הִגְלָה.

עַד דְאַגְלֵי יְיָ יַת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא בֵּית שְׁכִנְתֵּיהּ כְּמָא דְמַלֵל בְּיַד כָּל עַבְדוֹהִי נְבִיַיָא וּגְלוֹ יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַרְעֲהוֹן לְאַתּוּר עַד יוֹמָא הָדֵין:

עד אשר. כל כך הרשיעו, עד שגרם החטא והסירם ה׳ מאל פניו:

עד היום הזה. רצה לומר: והנם שם עד היום הזה, ולא חזרו בבית השני כמו יהודה, וכל זה חוזר למעלה, ליתן טעם מדוע חרה אף ה׳ בישראל, ועדיין האריך אף ליהודה, והלא דרך אחד להם, ואמר לפי שעל ידי כל ישראל באה מתחילה התקלה, ולבסוף אחזו מעצמם מבלי מכריח, ולזה חרה בם והגלה אותם, ומבלי חזרה בבית השני. אבל אנשי יהודה לא בא התקלה על ידם, כי אם על ידי המלכים המכריחו, ובסור המכריח, אחזו עדיין בדרך ה׳, ולזה עדיין לא נתמלא סאתם [ואף אחר שגלו חזרו בבית השני, כי לא ידמו בחטאם לחטא ישראל, כי תחילת התקלה לא באה על ידם, כדרך שבאה על ידי ישראל]:

עד אשר רצה לומר שלא סרו ממנה עד שהסיר ה' את ישראל מעל פניו, ולכן הוכרח להגלותם כיון שראה שאין להם תקנה אחרת, מה שאין כן יהודה חטאו במקרה על ידי שראו מעשי בני ישראל, ובעת שהגלה את ישראל לא יהיה ליהודה ממי ללמוד: