מְלָכִים א׳ ו׳ · י״ב

בֵּיתָא הָדֵין דִי אַתְּ בָּנֵי אִם תְּהַךְ בִּקְיָמַי וְיַת דִינַי תַּעְבֵּיד וְתִטַר יַת כָּל פִּקוּדַי לִמְהַךְ בְּהוֹן וְאָקִים יַת פִּתְגָמַי עִמָךְ דִי מַלֵילִית עִם דָוִד אֲבוּךְ:

הבית הזה וגו׳. רוצה לומר עם היותך בונה אותה בהיפה בהבנינים, מכל מקום לא אשרה בו שכינתי, כי אם תלך בחוקותי וגו׳:

והקימותי. אז אקיים דברי, שהבטחתי להשרות בה השכינה:

הבית הזה אשר אתה בונה, הודיעו כי עקר הבית אינו הבית עצמו, רק שהוא הציור אל שיתאחדו שם ישראל לעבוד את ה' שכם אחד באופן שעי"ז ישרה שכינתו בתוכם וזה עקר הבית אשר יבנו לו, וז"ש הבית הזה אשר אתה בנה אם תלך בחקותי ר"ל ההליכה בחקותי היא עקר הבית, והוא הבית הזה אשר אתה בעצמך בנה לא אומנים וחרשי עץ ואבן, וגם התנה שהוא בעצמו ישמור חוקי ה' משפטיו ומצותיו כי בית דוד ובית ה' היו מקושרים זב"ז וא' תנאי לחברו (כמש"פ בשמואל ב' ז' בארך) וה' נתן כסא לבית דוד בתנאי שישמרו תורותיו ומצותיו כמש"ש, וז"ש אם תלך בחקותי והקמותי את דברי אתך ושכנתי בתוך בני ישראל, (וכמ"ש חז"ל שמה שכתב כי על אפי וחמתי היתה לי העיר הזאת הוא אחר שנשא שלמה את בת פרעה) וא"ל שבאם ישמרו תורת ה' תהיה עקר השכינה בתוך ב"י ועי"ז לא יעזבם ולא יסלק שכינתו מהם: