מְלָכִים א׳ ג׳ · ז׳

נַעַר קָטֹן. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה, וְזֶה לְךָ הַחֶשְׁבּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדִידְיָה, בּוֹ בַּפֶּרֶק עִנָּה אַמְנוֹן אֶת תָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם אָחוֹת, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם וְהָרַג אֶת אַמְנוֹן, וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיְהִי שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי חָמֵשׁ שָׁנִים, וְשָׁב אַבְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וַיֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלַיִם שְׁנָתַיִם, הֲרֵי שֶׁבַע לִשְׁלֹמֹה, וּמָרַד בְּאָבִיו וְנֶהֱרַג, אַחַר זֹאת: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי עֶשֶׂר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה מָנָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיָּשׁוּטוּ בְּכָל הָאָרֶץ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, בִּשְׁנַת מוֹתוֹ תִּקֵּן מִשְׁמָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְמַלְכוּת דָּוִיד נִדְרָשׁוּ, הֲרֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

וּכְעַן יְיָ אֱלֹהַי אַתְּ אַמְלִיכְתָּא יַת עַבְדָךְ תְּחוֹת דָוִד אַבָּא וַאֲנָא יַנִיק זְעֵיר לֵית אֲנָא יָדַע לְמִפַּק וּלְמֵיעַל:

צאת ובוא. לצאת ולבא מפני העם, להנהיגם כראוי:

ועתה המשיך התולדה מזה, אחר שמלכותו נמשך מחסדי דוד הנאמנים, אינו דומה ככל האדם שא"א לו לבקש מה' רק כפי ההכנה, כי ה' לא ישפיע אל האדם רק כפי הכנתו, וכמ"ש אין ה' נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שזה בדבר התלוי בזכות האדם עצמו, לא כן מלכותי שמכוננת על חסדי דוד. א"צ שתביט על הכנתי, רק שתשפיע עלי חכמה בענין שלא תופר ברית החסד שכרת עם דוד, וז"ש אחר שה' אלהי אתה המלכת את עבדך, מלכותי בא מצדך לא מצדי ולפי זכותי רק אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי, שבזה יקוים דברך שיעמוד כסא דוד, ואף אם איני מוכן לזה, בהכרח תשפיע עלי כפי חסדך וכפי הבטחתך אל דוד, כי כפי שאני עתה א"א שאנהג את המלכות, א. אם מצדי כי עבדך נער קטן ולא למדתי חכמה שזה לא יושג רק בשנים ובשקידה רבה: