וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו הַיְדַעְתֶּ֕ם כִּי־לָ֖נוּ רָמֹ֣ת גִּלְעָ֑ד וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֔ים מִקַּ֣חַת אֹתָ֔הּ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אֲרָֽם׃

וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים. מִתְעַצְּלִים, סיאמ"ו פיגר"י בְּלַעַ"ז (לְהַחֲרִישׁ).

וַאֲמַר מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל לְעַבְדוֹהִי הַיְדַעְתּוּן אֲרֵי דִילָנָא רָמוֹת גִלְעָד וַאֲנַחְנָא שְׁתִיקִין מִלְמֵיסַב יָתָהּ מִיַד מַלְכָּא דַאֲרָם:

הידעתם. האם אתם נותנים לב לדעת, אשר רמות גלעד היא מהגבול שלנו, ואנחנו שותקים מקחת אותה וכו׳:

מחשים. שותקים, כמו (קהלת ג ז) עת לחשות:

כי לנו וכבר הבטיחו (כ' ל') להשיב הערים, רק שהוא א"ל ואני בברית אשלחך, ולא בקשם אז, וספר איך עתה נתקיים מ"ש הנביא והיה נפשך תחת נפשו והיה לו זה למוקש:

הידעתם כי לנו רמות גלעד. יתכן שכאשר השיב לו בן הדד הערים אשר לקח אביו מישראל לא נזכר אחאב לשאול לו את רמות גלעד ולזה אמ' לעבדיו הלא ידעתם כי לנו רמות גלעד ואנחנו שותקים מלקח' אותם מיד מלך ארם: