וַיַּחְגְּרוּ֩ שַׂקִּ֨ים בְּמׇתְנֵיהֶ֜ם וַחֲבָלִ֣ים בְּרָאשֵׁיהֶ֗ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ עַבְדְּךָ֧ בֶן־הֲדַ֛ד אָמַ֖ר תְּחִי־נָ֣א נַפְשִׁ֑י וַיֹּ֛אמֶר הַעוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃

וַאֲסָרוּ שַׂקִין בְּחַרְצֵיהוֹן וְאֵטוּנִין בְּרֵישֵׁיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ עַבְדָךְ בַּר הֲדַד אֲמַר תִּתְקַיָם כְּעַן נַפְשִׁי וַאֲמַר הַעוֹד כְּעַן קַיָם אָחִי הוּא:

העודנו חי. וכי הוא עדיין חי ולא הומת במלחמה, כי מעתה לבו לא יפחד, כי חביב הוא לי כאח, ולא יעשה לו מאומה רע:

עבדך בן הדד אמרו הוא מקבל להיות עבדך לבד שלא תמיתהו ומלך ישראל הסכיל עשו שמלבד שהיה ראוי שלא להחיותו, עכ"פ היה לו לכבשו לעבד והוא אמר אינו רוצה להחזיקו לעבד רק אחי הוא: