וַיֹּ֛אמֶר אִם־לְשָׁל֥וֹם יָצָ֖אוּ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֑ים וְאִ֧ם לְמִלְחָמָ֛ה יָצָ֖אוּ חַיִּ֥ים תִּפְשֽׂוּם׃

וַאֲמַר אִם לִשְׁלָמָא נְפַקוּ אֲחוֹדוּנוּן כַּד חַיִין וְאִם לִקְרָבָא נְפַקוּ כַּד חַיִין אֲחוֹדוּנוּן:

אם לשלום וכו׳. רצה לומר: בין כך ובין כך תפשום, והפוך המלות ליופי המליצה או, חיים הוא ענין זריזות, וכן (שמואל ב כג כ): בן איש חי, וכה אמר להם, אם תראו שהם יצאו לשלום להמסר עצמם לשבי, וזהו בהיותם יוצאים בעצלות ובשפלות ידים, ובהיות כן אין ראוי ונכון לתופשם, לזאת תפשום חיים, רצה לומר: בזריזות רב, טרם יאמרו הם שיצאו לשלום ואם תראו שיצאו למלחמה, כי יצאו חיים, רצה לומר: מזורזים, ביד רמה כמשפט יוצאי מלחמה, אזי תפשום לבד, ואין צורך אל הזירוז:

השאלות: למה כפל דבריו, ולמה בזה אמר תפשום חיים ובזה אמר חיים תפשום:

ויאמר צוה שיתפסו אותם חיים לא ללחום אתם להמיתם, ואמר, אם לשלום יצאו תפשום חיים הקדים מלת תפשום שהוא עקר החידוש שאף שיצאו לשלום יתפשו אותם ואם למלחמה יצאו חיים תפשום הקדים מלת חיים שהוא עקר החידוש הגם שיצאו למלחמה לא ימיתום רק יתפשום חיים, וכלל בלשון שדבר שהוא עקר החידוש יקדים במאמרו כמ"ש באילת השחר (פרק כ"ב):

אם לשלום יצאו תפשום חיים. ר"ל שאיך שהיה שיצאו לשלו' או למלחמ' יתפשום חיים ולא יהרגום: