וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמׇתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃

אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי. שֶׁהֶרְאָה הַסֵּפֶר שֶׁשָּׁלַח דָּוִד בְּיַד אוּרִיָּה. (במדרש רבי תנחומא שם)

דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם. שֶׁהָיָה לָהֶם שָׁלוֹם עִמּוֹ, וְלֹא הָיוּ נִשְׁמָרִים מִמֶּנּוּ.

בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו. שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַחוֹגְרִים, בְּצֵאתוֹ לִקְרַאת עֲמָשָׂא, וּפִיהָ לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל, וּכְשֶׁנָּפְלָה וּנְטָלָהּ, כְּסָבוּר עֲמָשָׂא שֶׁלֹּא נְטָלָהּ אֶלָּא לְהַגְבִּיהָהּ מִן הָאָרֶץ, וְלֹא נִשְׁמַר מֵהַחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב.

וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. אֶת אַבְנֵר הָרַג בְּעָרְמָה, שֶׁשְּׁאָלוֹ גִּדֶּמֶת הֵיאָךְ חוֹלֶצֶת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ 'בַשֶּׁלִי', לְשׁוֹן 'שַׁל' נְעָלֶיךָ.

וְאַף אַתְּ יְדַעְתְּ יַת דַעֲבַד לִי יוֹאָב בַּר צְרוּיָה דַעֲבַד לִתְרֵין רַבָּנֵי חֵילְוָתָא דְיִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בַּר נֵר וְלַעֲמָשָׂא בַר יֶתֶר דְקַטְלִינוּן בְּעָרְמוּתֵיהּ וּדְמֵי דִי יִתְחַשֵׁב לֵיהּ דְמֵיהוֹן עֲלוֹהִי כְּדַם תְבִירֵי קְרָבָא וִיתֵיב לְהוֹן בִּכְמַנַת שְׁלָמָא וַאֲשַׁד דִמְהוֹן בְּאַסְפְּנִיקֵי דִי בְחַרְצֵיהּ וְדַשׁ בְּטָלָרִיתָא דִי בְרִגְלוֹהִי:

וגם אתה ידעת. רצה לומר: כמו שיודע אני, כמו כן אתה ידעת, ואין מהצורך לספר לך פרטי הדברים:

אשר עשה לי. וחוזר ומפרש שזהו אשר עשה לשני שרי וגו׳, כי על כי הם באו בהבטחת דוד והלכו בשליחותו ועם כל זאת הרגם יואב, יחשב אם כן לדוד לכלימה בזה:

לשני שרי צבאות. כי גם עמשא היה שר צבא לאבשלום, אף בדעת דוד היה להעמידו תחת יואב:

דמי מלחמה. הדם הראוי לשפוך באנשי מלחמתי, שפך הוא באנשי שלומי:

ויתן דמי מלחמה. הדם הראוי לשפוך במלחמה בגבורה מפורסמת, שפך באנשי שלומי בערמתו:

בחגורתו וגו׳. רצה לומר: במה שחגר חרבו מצומדת במתניו לרחבו, בכדי שתהא נוחה ליפול בשחיה מועטת, וכשיצא מול עמשא שחה מעט לתקן מנעלו, ונפלה החרב מתערה, והגביה בידו והכהו נפש ועמשא לא נשמר, על כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה:

(ה-ו) השאלות: מדוע צוהו להרוג את יואב אחר שלא הרגו בעצמו, מפני שלא היתה שם התראה ושירא מפניו, ואיך נתן מכשול לפני בנו הנער ורך, ומדוע פה אמר ולא תורד שיבתו בשלום שאול, ואיך עבר על השבועה שנשבע להחיותו, ומה לי אם הרגו על ידי שליח בחייו או אחר מותו, ומהו וגם אתה ידעת, מלת וגם מיותר:

וגם אתה ידעת, מלת וגם נמשך אל ועשית כחכמתך, אחר שצוהו בל יסור מתורת משה, ולא יסמוך על חכמתו ושקול דעתו, אמר שבכ"ז יש ענינים שניתן לו הכח לעשות כחכמתו, ולא כמשפטי התורה, והם דיני המלך שמשונים מדיני התורה, שהמלך הורג בלא התראה והורג רבים ביום אחד כשהוא צורך שעה, הגם שאינו כמשפט התורה, נתן כח זה אליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ובזה יעשה כפי חכמתו לבד, וגם ענין יואב היה מעין זה, כי בדין תורה לא היה חייב מיתה כי לא היה שם התראה, וצוה להרגו מדין המלכות, ולכן הגם שלא הרגו בחייו שראה שאז היה צורך שעה להחיותו, כי לא היה אחר ראוי לצבוא צבא, אמר שיעשה כחכמתו לפי צורך זמנו, ועל זה אמר וגם, שעם משפטי התורה תוכל לשפוט גם כחכמתך, ובאר מה שחטא יואב, א. אתה ידעת את אשר עשה לי, שחטא איזה דבר נגד דוד שהיה בסוד וידעוהו דוד וגם שלמה וחכמינו זכרונם לברכה בארו שהראה האגרת ששלח לו בדבר אוריה, ועל ידי כן פרסם קלון, ב. אשר עשה לשני שרי צבאות, ובזה הגדיל חטאו בשלשה פנים, א. ויהרגם, ב. וישם דמי מלחמה בשלום כי שני שרים האלה נלחמו תחלה נגד דוד, אבנר היה אצל איש בושת, ועמשא אצל אבשלום ואז היה יוכל להרגם בדרך מלחמה, אבל הוא הרג שניהם אחר שהשלימו עם דוד, כאילו עדיין עוסקים במלחמה, ודבר כזה הורס ענין המלוכה ונמוסי המדינות להרוג השרים שכורתים עמהם ברית אחר כלות המלחמה, וזה חטא נמוסי ונוגע בכבוד המלכות אחר שנעשה משר צבאו שנדמה שעשאו בפקודת דוד. ג. ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו, שלא הרגם פנים אל פנים רק בדרך ערמה, על ידי החגורה שנפל החרב מתוכה ועל ידי שניתק שרוך נעל והטה את עצמו ועמשא לא נשמר, כמו שפרש"י:

את אשר עשה לי יואב בן צרויה. ר"ל על דבר אבשלום שעבר מצותו והרגו ואחר כך דבר אל דוד קשות כמו שנזכר במה שקדם:

וישם דמי מלחמה בשלום. ר"ל על הריגת אבנר כי הוא הרגו בעת היותו בשלום עמו מפני שהרג עשאל אחיו במלחמה והנה היה אז אבנר בשלום עמו כי הוא בא אל המלך להביא לו המלוכה והוא שלחו וילך בשלום:

ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו. זה שב אל עמשא כי יואב שם כלי המלחמה בהרגו אותו בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו לפי שהוא שם תער חרבו מצומדת בחגורתו ולא שם תערה תוכה כמנהג וכאשר ראה עמשא שחה לתקן נעלו אשר ברגליו ואז בשחותו נפל החרב מתערו לארץ ולקחו יואב משם ולזה לא נשמ' עמשא מן החרב אשר ביד יואב ובהיות הענין כן הנה יתאמת שיואב נתן דמי המלחמה באלו הכלים אשר אינם מוכנים לצד המלחמ' כלל: